הנשים בליל הסדר

על חיוב הנשים בארבע כוסות, בלימוד ובהסבה ליל הסדר

מתוך: ספראי שמואל ספראי זאב, הגדה של פסח - הגדת חז"ל, הוצ' כרטא תשנ"ח עמ' 46

חיוב בארבע כוסות
בברייתא המצויה בתלמוד הבבלי בלבד (פסחים קח ע"ב) אנו קוראים: "תנו רבנן: הכל חייבין בארבע כוסות הללו אחד אנשים ואחד נשים". ולפני כן בסוגיה מסביר רבי יהושע בן לוי: "נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס".[1] ההלכה שנשים חייבות בארבע כוסות אינה חידושו של רבי יהושע בן לוי. דבריו אינם אלא הסבר לשיתופן ולחיובן של נשים בליל הסדר, שהרי ארבע הכוסות ושאר המצוות שנצטרפו לליל הסדר הן בבחינת מצוות עשה שהזמן גרמן ומן הדין היה לפוטרן. ואולם, מן הטעם המיוחד שאף הן היו באותו הנס הן חייבות בכך. רש"י ורשב"ם פירשו את המימרה "אף הן" שבזכותן, בשכר נשים  צדקניות שבאותו הדור, נגאלו ישראל, כמסופר בהגדה בפנים שונות.[2] מפרשים אחרים התקשו בלשון "אף הן" שמשמע הימנו "שאינן עיקר",[3]  אבל הלשון "אף" בלשון המקרא ובלשון חז"ל יש שמובנו הדגשה והטעמה ולא צירוף בלבד.[4] דברי רבי יהושע בן לוי אמורים אף לעניין מקרא מגילה ונר חנוכה,[5] ואף בפורים ובחנוכה נתקשרו המעשים והמסים במקרא ובאגדה למעשיהן של נשים. מסתבר שכבר בימים קדומים נתקשר מעשה יהודית ומעשים אחרים של נשים ותשועות ובנסים של חנוכה.

חיוב נשים בלימוד פרשת יציאת מצרים
חיובן של נשים בלימוד פרשת יציאת מצרים מצוי אף בתוספתא, לפי מקצת הנוסחאות. בתוספתא י, יא, שהזכרנו לעיל, שנינו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אפילו בינו לבין בנו, אפילו בינו לבין עצמו, אפילו בינו לבין תלמידו". כך הנוסח בכתב יד וינה, המקובל ככתב היד החשוב של התוספתא, ובכתבי יד נוספים. בכתב יד ערפורט אצל כמה מן הראשונים[6] הנוסח הוא: "אפילו בינו לבין עצמו, בינו לבין ביתו, בינו לבין תלמידו". "ביתו" פירושו אשתו. נוסח זה נראה יותר, שכן אין טעם שבין הבן לתלמיד ייזכר הוא "עצמו", ומן הדין שיבוא הוא "עצמו" בתחילה או בסוף. זאת ועוד: לשם מה צריך להזכיר "אפילו בינו לבין בנו". הלימוד עם הבן הוא הלימוד הרגיל, כפי שנזכר במשנה ובברייתות, ואינו בכלל "אפילו". התוספתא מזכירה אפוא, שאם אין לו בן שלומד עמו, ילמד אפילו עם עצמו, עם אשתו או עם תלמידו. זיקתן של הנשים לסדר פסח וללימוד שבו נזכרת אף בברייתא שבתלמוד הבבלי (פסחים קטז ע"א): "חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו ואפילו  שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות פסח שואלין זה לזה".

הסבת נשים
ברייתא המונה את המצרכים שמקבלת האישה קובעת: "יין אין לה שאין נשותיהם של עניים שותות יין".[7] כלומר אישה סתם, שאינה שייכת לשכבות העשירות, אינה שותה ברגיל יין בסעודותיה, לא בחול ולא בשבת.  ואולם בליל פסח היא משתתפת בשתיית ארבע הכוסות. בתלמוד הבבלי (פסחים קח ע"א) דנים האמוראים בחיוב ההסבה ומבררים מי חייב להסב. מן הסוגיה עולה, כי "אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה". התלמוד הירושלמי אינו דן בבעיית ההסיבה, שכן נהוג ומקובל היה שבכל סעודה חגיגית הסבו כל הסועדים, אנשים ונשים כאחד. האישה משתתפת בסדר, כמובן, ועל כן הסבה לסעודה.
---
קרוב לוודאי ששיתופה של האישה בסעודת הפסח קדם לא רק לדרשה של רבי יהושע בן לוי, ש"אף הן היו באותו הנס", אלא אף להבחנה ולקביעה על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהנשים חייבות בהן או פטורות מהן. האישה השתתפה בחגיגת הפסח בעלייה לרגל לירושלים בימי הפסח והמשיכה ליטול חלק בסעודת הפסח. האישה פטורה היתה ממצוות ישיבה בסוכה (משנה, סוכה ב, ח), אבל נתחייבה במערך המצוות של ליל הפסח, בגלל מקומו של חג הפסח בתודעה ובהוויה המשפחתית של החג.


[1] מפרשי התלמוד נחלקו בפירוש הדברים. ראה להלן.

[2] שמות רבה,א, ומקבילות.

[3] תוספות, ק"ח ע"ב, ד"ה היו באותו הנס; חידושי מהר"ם חלאווה, פסחים עמ' קמ"ו.

[4] משנה, אבות ב, ו; בבא מציעא ב, ה, ובמיוחד בברייתא של "ארבעת הבנים" המצויה גם בהגדה: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח". אותה משמעות ל"אף" בסורית.

[5] בבלי, מגילה ד' ע"א; שבת כג ע"א. השווה: ירושלמי מגילה פ"ב, עג ע"ב.

[6] ספר ראבי"ה, ב, עמ' 173, והגהות מיימוני בראש נוסח ההגדה של הרמב"ם.

[7] תוספתא, כתובות, ה, ח; ירושלמי, שם פ"ה, ל ע"ב; והשוה נוסח הקביעה בבבלי, שם סד סע"ב.