יציאת מצרים כסיפור לידה

מקומם של מוטיבים ומטפורות של לידה וסיפורי הולדת שונים בסיפור יציאת מצרים.

עמודים תשס"ג גל' 7 עמ' 4

מאז ומעולם נתפס תהליך יציאת מצרים כתהליך לידתו של ישראל כעם. משפחה בת שבעים נפש ירדו למצרים וביציאתם הרי הם עם (פרעה, יש לשים לב, הוא הראשון המכנה אותם בשם זה - הנה עם בני ישראל רב ועצום וכו'). ואולם, דומה שאמירה מטפורית זו, המייחסת לידה לעם, מתממשת באופן שבו מעוצבת פרשת יציאת מצרים במקרא. החל מן הפסוקים הראשונים של ספר שמות מופיע נושא הלידה והילודה כאחד הצירים המשמעותיים ביותר סביבו נרקם הסיפור כולו. התרבותם המהירה של בני ישראל במצרים, "ובני ישראל פרו וישרצו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (שמ' א' 7), מתוארת במונחים הלקוחים, מחד גיסא, מפרקי בראשית הראשונים, מן הציווי לאדם "פרו ורבו ומלאו את-הארץ" (ברא' א' 28), ובכך נתפסת כמילוי ייעודו של האדם בעולם, ומאידך-גיסא, יוצר התיאור דה-הומניזציה המזכיר את התעמולה האנטישמית מן הסוג הקשה ביותר.
בחירתו של פרעה לפגוע בבני ישראל דווקא דרך השמדת התינוקות, מסמנת אף היא את מרכזיותה של חזית ההולדה ומציבה בחוד החנית שלה את המיילדות העבריות, שהן ללא ספק גיבורות בפרק א' בספר שמות, ועמן את כל הנשים העבריות "כי חיות הנה" (שמ' א 19). מול הדיכוי ההמוני, המבקש לטשטש שאת זהות הפרט ואת ייחודו של כל ילד שבא לעולם, נאבק המקרא ובוחר לפתוח את הפרק בקריאה מפורטת של שמות בני ישראל הבאים מצרימה ולחתום אותו בסיפור לידה פרטי אחד, לידתו של משה. תיאור הצעד האנושי של איש לוי שהלך ולקח בתוך הנסיבות הבלתי אפשריות האלה בת לוי, תיאור הריונה והניסיון הנואש להחזיק בילד, מקבל, למרות פשטותו, ואולי דווקא בגללה, מימדים הרואיים. מקומן  של הנשים בסיפור הולך ומועצם בפרק ב' בשמות דרך דמותן של יוכבד ומרים הניצבת מרחוק "לדעה מה יעשה לו" (שם, ב 4), ודרך החבירה המופלאה של בת פרעה ואמהותיה לאם הילד ואחותו לצורך הצלתו המשותפת. כך חוברות נשים עבריות ומצריות ונאבקות במשותף בגזירה על הילודים. המדרש מרחיב ומחדד את משמעותה של הבחירה בחיים ובהולדה ומעלה על נס את מקומן של הנשים בסיפור הזה. הוא ממלא את הפערים בסיפור המקראי בסדרה של רישומים סיפוריים שבמרכזם עומדות נשים רבות-תושייה. כך זוקף הוא לזכות מרים, את בחירת אביה לבוא אל אמה, כאשר בפי עמרם, המוצג כראש הסנהדרין, מושמת העמדה התבוסתנית המגרשת את הנשים ומבכרת לא להביא ילדים לעולם שלאחר גזירת פרעה (שמו"ר א, י"ג). המדרש מרחיב במדרשי שמות רבים, המייחסים למיילדות - שפרה ופועה - תכונת טרומיות והופך אותן גם למנהיגות דתיות המלמדות את סוד האמונה לעם, בהתבססו על הפסוק "ויהי כי-יראו המילדות את-האלהים ויעש להם בתים" (שם, א 21). ובדונו בפשר האבנים עליהן מתחוללת הלידה, הוא מעניק את תכונת האבן וחוסנה לירכיה של האישה הכורעת ללדת (שמו"ר א, יד). לשיאה מגיעה מגמה זו במדרש אודות "נשים צדקניות" שהיו במצרים, ובשכרן, כך מדגיש המדרש, נגאלו בני ישראל.

                                             מרק  שגאל

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים ומה עשו בשעה שהיו הולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבין מחצה מים ומחצה דגים ומוליכות אצל בעליהן ושופתות להם שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים ומאכילות אותן ומרחיצות אותן וסכות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר (תה' סח 14) 'אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף' בשכר ששכבו בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וכיון שנתעברות באות לבתיהן וכיון שהגיע זמן מולידיהם הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר (שיה"ש ח'5) 'תחת התפוח עוררתיך' (שמו"ר א', יב).
חיוניותן של הנשים במדרש זה בולטת מאוד מול חוסר האונים והייאוש המאפיינים את הגברים, שעבודת הפרך והדיכוי המתמשך מצצו את לשדם. הנשים המאכילות ומרחיצות וסכות את בעליהן ומעוררות אותן למעשה האהבה וההולדה נאבקות על המשך הקיום והזרע, משמרות חיים וצלם אנוש בתוך יון המצולה. דומה שהציווי של פרעה "כל- הבן הילוד היאורה תשליכהו וכל-הבת תחיון" (שמ' א, 22), מתממש בחלוקת התפקידים בין המינים, המרומזת במקרא ומתפתחת במדרש. הסיפורים הקטנים המגוללים את פרשת המאבק ההרואי על לידתו וחייו של כל ילד, משתלבים בסיפור גדול, סיפור לידתו של העם. בפרקי דר' אליעזר מודגשת הזיקה בין שני הסיפורים דרך המדרש הבא:
"ר' עקיבא אומר נוגשי פרעה היו מכין לישראל לעשות תוכן לבנים בכפל שנא' 'ואת מתכונת לבנים אשר הם עושים תמול שלשום' והמצרים לא היו נותנים תבן לישראל שנ' 'תבן אין נתן לעבדיך' והיו ישראל מקוששין את הקש במדבר והיו עומסים אותו בחמוריהם ונשיהם ובניהם ובני בניהם ובנותיהם והקש של מדבר היה נוקב את עקיביהם והדם היה יוצא ומתבוסס בחמר רחל בת בנו של מתושלח והיתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה ויצא הולד מתוך מעיה ונתערב בתוך החומר ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד ובאותה הלילה ירד מיכאל המלאך והעלהו לפני כסא הכבוד ובאותו הלילה ירד הקב"ה והכה בכורי מצרים שנ' 'ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור' (פרקי דרבי אליעזר פרק מז).
נקודת המפנה שהביאה את הגאולה והכריעה את כף הייסורים היא העובר שהוטבע בטיט, דמו מתערבל בחומר ובדם הניגר מרגלי הוריו וזעקתה של אישה - רחל בת בנו של מתושלח. המדרש משקף את זיקת המידה כנגד מידה שיש בין מכת בכורות ובין גזירת פרעה על הבנים, זיקה שניתן לראותה גם במכות אחרות. כך מכת הדם אינה אלא העלאת דם התינוקות שהושלכו אל היאור ומכות צפרדע כינים וארבה הן המחשה של הפוביה האנטישמית שראתה בריבוי העברי תהליך של השרצה, קצה מפניו ופחדה שעין השמש תכוסה על ידי רבבות בני ישראל שיעלו מן הארץ.
ההגדה של פסח בוחרת להנכיח את סיפור לידתו של עם ישראל בכור ההיתוך המצרי דרך פנייה לתיאור רב-העצמה ביחזקאל (טז, 3-6) המכונן תמונה זו:
"ואמרת כה-אמר ה' אלקים לירושלם מוכרותיך ומולדותיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חתית: ומולודתיך ביום הולדת אותך לא-כרת שרך ובמים לא-רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת: לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה עליך ותשלכני אל-פני השדה בגעל נפשך ביום הלדת אותך: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי: "
תיאור ההתבוססות בדם כולל בתוכו, בצד התייחסות לסבל הנורא של גלות מצרים, ציור של לידה שבה נוטל האל על עצמו את תפקיד המיילדת, שפרטיו מובאים במלואם - לכרות את חבל הטבור ולרחוץ את התינוק במים ולהמליח ולחתל ולהפיע בו חיים - 'בדמייך חיי, בדמייך חיי'. מיקומה של התרחשות זו מסתבר כרגע המעבר, הפסיחה על המשקופים הטבולים בדם, שהרי אז ליטרלית עבר אלהים וראה את ההתבוססות בדם. זיקה שיוצר יחזקאל בין התיאור הדרמטי של תהליך הלידה ובין פרטי ספור יציאת מצרים, מצביעה על קריאה רגישה של הטקט המקראי המשופע במטפורות של לידה. העם היוצא ממצרים מתואר כוולד מגיח מרחם. הוא עובר דרך משקופים טבולים בדם כשהמים נבקעים לפניו. גם את מכות מצרים ניתן לראות כמערכת גדולה של צירים המכווצים את הרחם המצרית ומפעילים לחץ שיאפשר את ההיפרדות הקשה בין העם הנולד ובין מצרים - הפונדקאית האמביוולטית. נראה כי כך ראה את הדברים גם בעל המכילתא דר/ ישמעאל המתאר את יציאת מצרים כך:
"כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה שנ' או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי' שאין ת"ל גוי מקרב גוי אלא כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה (מכילתא דר' ישמעאל מס' דויהי בשלח פרשה ו' ד"ה ויושע ה').
גם בעל הזוהר בוחר לתאר אתת הדברים ברוח זו. את המצוקה המתוארת בפרשת בשלח, בה הכול סוגר על בני ישראל - הים לפניהם, המדבר מצדדיהם והאויב מאחוריהם - את המצוקה שהולידה את הצעקה הגדולה, הוא מתאר כמצב סגור ומתוח של אישה בטרם לידה ואת הצעקה כזעקות היולדת על משבר הלידה. הוא משתמש בדימוי האיילה, שכבר במקרא ובחז"ל מסמלת את קשיי ההולדה ומזוהה עם כנסת ישראל:
"למה ישראל דומין בעולם הזה בפני אביהן שבשמיים? לאיילה זו שמעוברת בצער ויולדת בצע, שכל תחילות קשות שנא' 'קול ה' יחולל אילות' וגו' (אליהו רבה, איש שלום, פרשה ב).
ובזוהר בשלח (ח"ב, נב עב, תרגום שלו)
אמר רבי שמעון, אילה אחת יש בארץ והקב"ה עושה הרבה עבורה. בשעה שהיא צועקת הקב"ה שומע מצוקתה ומקבל קולה... וכשצריכה ללדת היא סתומה מכל צדדים, אז מניחה ראשה בין ברכיה וצועקת ומרימה קולה והקב"ה חס עליה..."

ר' נחמן מברסלב, מתאר כל תהליך של יצירה וצמיחה, בתורה ובעבודה, במונחים של לידה וכורך אותו בבקיעת הקליפות והרמת שבעים קולות כנגד שבעים תיבות שבמזמור יענך.
"וזהו הכלל שכל נפש מישראל, קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה, אזי מנסין ומצרפין את הנפש בגלות... אזי היא באמת שבעין קלין. כי התגלות היא בחינת לידה, כי קודם התגלות של תורה אזי היא בבחינת עיבור, שהתורה היא נעלם ממנו, כעצמים בבטן המלאה, בבחינת 'ואנכי הסתר אסתיר'... כי הקליפה קדמה לפרי ומי שרוצה לאכול הפרי צריך לשבר מקודם הקליפה, לכן קודם ההתגלות מוכרח הנפש לבוא בגלות... כדי לשברם ולבוא אחר כך להתגלות (לקוטי מוהר"ן ל"ו).