הילולה דמִריַם הנביאה

הצעה לסדר לימוד לעילוי נשמתה של מרים הנביאה

מרים הנביאה היא אחת הנשים שדבר מותן מובא במקרא,1 והאישה היחידה שמוזכר מועד הסתלקותה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ, א). שני מועדי פטירה נתייחסו לה בספרות המדרשית; ראש חודש ניסן (סדר עולם רבה, מהדורת ח' מיליקובסקי, ט, עמ' 266; י, שם, עמ' 276), דהיינו א' בניסן, והעשירי בחודש זה (שם, י, עמ' 276, לפי כתבי יד אחדים; תרגום ירושלמי, במדבר כ, א).2 גילה של מרים בעת הסתלקותה לא נזכר מפורשות במקרא או במקורות הספרות המדרשית. ואולם, משני מקורות בספרות זו אפשר להעלות כי נפטרה בהיותה בת קכ"ו שנה (פסיקתא רבתי, מהדורת מ' איש שלום, כי פקד ה' את חנה, קפ ע"א-ע"ב) או בת קכ"ה שנה (שמות רבה, מהדורת א' שנאן, א, יג, עמ' 56). לפי המובא בכרוניקה "צמח דוד" לר' דוד גאנז (1613-1541) (מהדורת מ' ברויאר, ירושלים תשמ"ג, עמ' 23, 25), הייתה מרים בת קכ"ז בפטירתה.3
משמו של האר"י נזכר "כי ביום פטירת הצדיק מן העולם אין העסק כי אם בתורה ובמעשים טובים אשר חידש הוא" (האר"י, ליקוטי ש"ס, קארעץ [תקמ"ה], מסכת ברכות, ג ע"ד). ר' יוסף חיים מבגדד, "הבן איש חי" (1833 או 1909-1834), מציין כי "כל צדיק וצדיק שאתה יודע היום שנפטר בו, תזכיר שמו אותו היום", ובהמשך מדגים זאת בחכמים אחדים, לרבות משה, אהרן ומרים: "דרך משל יום שבעה באדר שבו נפטר משה רבנו עליו השלום, תאמר אותו היום בפיך, משה רבנו עליו השלום זכרונו לברכה וטובה. וכן שאר צדיקים כאהרן ומרים ושמואל הנביא עליו השלום, שנודע יום פטירתם וכנזכר בשולחן ערוך [...]"4 (ר' יוסף חיים, עטרת תפארת, בתוך: כתר מלכות, מהדורת הרב ב"צ מוצפי, ירושלים התשמ"א, עמ' 185, אות ר"ה).
להלן מוצע סדר לימוד לעילוי נשמתה של מרים הנביאה. מובאת שורת מקורות בשבחה, והם מוארים בהערות מקדימות מבארות. בהתאם למובא משמו של האר"י, לב לבו של סדר זה ושל טקס מחודש זה הוא לימוד המאמרים בשבחה על רקע עיון בהסברים המרחיבים. מצויים מקורות לא מעטים בשבחה של מרים בספרות חז"ל ובמקורות מאוחרים יותר, ובמסגרת "הילולה דמִריַם הנביאה" זו אפשר להביא מבחר שהוא בבחינת מעט מזעיר בלבד, ורצוי להרחיב עוד בלימוד כפי היכולת וכפי שמאפשר הזמן. מידע רב נוסף מצוי במאמרים המוזכרים בהערות.
קיימים כאמור שני תאריכי פטירה המיוחסים למרים; א' בניסן והעשירי בו. נראה שראוי ומוטב לקבוע את סדר הלימוד לכבודה ולעילוי נשמתה בראש חודש ניסן. טעם אחד שאפשר להעלות הוא שראש חודש ניסן הוא יום סגולה יתרה בהיותו בעל מעמד מיוחד של ראש ראשי החודשים. ההילולה דמִריַם הנביאה מיועדת לגברים ולנשים כאחד, ובהקשר זה יצוין שנהגו ונוהגות נשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש, אולם במקורות לא מעטים מוזכרת ההימנעות ממלאכה בראש חודש כהנהגה ראויה אף לגברים (ראו ד' אושפיזאי, מנהגים בראש חודש, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשנ"ז, עמ' 108-44, 112-110). משום כך נראה שראוי להקדיש מעתותיו של א' בניסן ללימוד לכבוד מרים הנביאה. כמו כן, המועד של י' בניסן סמוך מאוד לחג הפסח, ואפשר לשער שביום זה בני אדם אינם פנויים לייחד עתים לעניין זה, אלא אם יחול תאריך זה בשבת. עם זאת, מעניין להזכיר בהקשר למנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש, כי ר' יצחק מולכו, מחכמי שאלוניקי (1722 לערך-1781), התריע בחיבורו "אורחות יושר" (שאלוניקי תקכ"ט, פרק יא, קס ע"א) כנגד מנהג שכינה "מנהג גרוע", אשר נהג בקרב הנשים במקומו. הנשים נמנעו מלעשות מלאכה בראשי חודשים, פרט לראש חודש ניסן. לדבריו, מן הראוי היה לכבד יום זה, שהוא ראש ראשי החודשים, יותר משאר ראשי החודשים. ר' יצחק מולכו עצמו אינו מזכיר זאת, אולם נקל לשער שהנשים נאלצו לעסוק במלאכה בראש חודש ניסן מפאת ההכנות המרובות לחג הפסח הממשמש ובא. ר' יצחק מולכו הציע כפשרה שלכל הפחות יימנעו ממנהגן לערוך מלאכות כבדות ביום זה, כגון כביסה וניקיון הבית, ויתעסקו במלאכות קלות, כמו תפירה, ולא יהיו בטלות לגמרי.5

ותען להם מרים
שירת מרים והנשים מופיעה בראשי דברים בהשוואה לשירת האנשים: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת; וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, כ-כא). עם זאת, בפירוש מבית מדרשם של בעלי התוספות אנו שומעים כי אין היא בעלת חשיבות משנית בהשוואה לשירת האנשים, וכי שירת מרים והנשים היא פרשה פתוחה "שלא לערב את שירת מרים על הראשונה שלא לעשותה טפילה ועראי אלא כדאי[!] היא לעצמה להיות שירה חשובה" (תוספות השלם, מהדורת י' גליס, חלק ז, ירושלים תשמ"ח, עמ' רמג, אות ג).
פרשנים שונים עמדו על חוסר ההתאמה לכאורה בין המילים "ותען להם", שכן התיבה השנייה אמורה להיות בלשון נקבה, "להן". בביאורים אחדים בעלי אופי קבלי וחסידי נתפרשה באורח מיוחד שירת מרים כמכוונת למעלת הנשים. בין היתר, בפירוש "כלי יקר" לר' שלמה אפרים לונטשיץ (1619-1550) נאמר כי דרגת הנשים בהשגת הנבואה הייתה באותה עת שווה לדרגת הגברים, מציאות שתתקיים אף לעתיד לבוא.6
ומה שאמר "ותען להם מרים" "להן" מבעי ליה למימר [היה לו לומר] אלא לפי שעל הים באו הנשים למדריגת האנשים בהשגת הנבואה על כן נאמר "להם" כמדברת לזכרים וכן לעתיד נאמר "נקיבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא) (ר' שלמה אפרים לונטשיץ, כלי יקר, לובלין שס"ב, נח ע"ב).

מרים כמנחילת התורה
בספרי זוטא, מדרש תנאים לספר במדבר מבית מדרשו של ר' עקיבא, נזכר כדרשה לתיבות "וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר יב, יב), שנאמרו כחלק מתחנוניו של אהרן אל משה שמרים תתרפא מצרעתה, שאהרן לימד עליה זכות בציינו שהורתה את התורה לנשים. אפשר כי עניין הוראתה של מרים בקטע זה מבוסס על מסורת קדומה שרווחה בעם.
'ויֵאָכל חצי בשרו' (במדבר יב, יב), מגיד [שהיא חציינו היית] שהיא היתה מלמדת הנשים ואנחנו מלמדין את האנשים (ספרי זוטא, מהדורת ח"ש האראוויטץ, יב, יב, עמ' 277).
בדרשה המופיעה בדברים רבה מוזכרת מרים לצד אחיה כמי שהתורה ניתנה באמצעותם לישראל. בקטע זה באים שני נימוקים לשאלה מחמת מה התקינו שהקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים. לפי הדעה השנייה פסוקים אלו הם כנגד משה, אהרן ומרים שעל ידיהם ניתנה תורה, ומרים נחשבת אחד ממנחילי התורה. שלא כנאמר בספרי זוטא, מקור זה אינו ממקם את פעילותה הרוחנית באורח גלוי בקרב ציבור הנשים.7
"ויקרא משה אל כל ישראל" (דברים כט, א) הלכה אדם מישראל שעמד לקרות בתורה מהו שיהא מותר לו לקרות פחות מג' פסוקים כך שנו חכמים הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים [...] כנגד אברהם יצחק ויעקב. ד"א כנגד משה אהרן ומרים שניתנה תורה על ידיהן (דברים רבה, ז, ח, קיד ע"ב).

מנהיגת העם כולו
בספרי דברים נזכר שמרים היא היא שהלכה פיזית בראש העם במסעותיו במדבר. על פי העולה מקטע זה, סמכותה ותפקידה היו מופנים ומכוונים לאומה כולה, ולא הצטמצמו לנשים לבדן.
שכל זמן שהיו הדגלים נוסעים לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם וכן הוא אומר "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" (מיכה ו, ד) (ספרי על ספר דברים, מהדורת א"א פינקלשטין וח"ש האראוויטץ, כי תצא, פיסקא רעה, עמ' 294).

מקום קבורתה הגן על העם
בזוהר פרשת חקת נאמר שמשה, אהרן ומרים נקברו כל אחד במקום שהיה מסוכן לישראל. במקומות אלה עתידים היו ישראל לחטוא, והקב"ה הקדים רפואה למכה וזכותם הגנה על העם להצילם. מרים נפטרה ראשונה ונקברה בקָדֵשׁ (במדבר כ, א), אהרן נקבר בּהֹר הָהָר (שם, כב-כט), ומשה נקבר בידי ה' בַגַּי בארץ מואב מול בית פעור, ומקום קבורתו לא נודע (דברים, פרק לד).
רבי שמעון אמר, אלו שלשה אחים עליונים קדושים, מדוע לא נקברו במקום אחד, ואברים התפזרו אחד כאן ואחד כאן ואחד במקום אחר. אלא יש שאומרים במקום שצריכים ישראל להסתכן בו, מת כל אחד ואחד כדי להגן עליהם וניצלו (זוהר, חקת, קפג ע"א, בתרגום עברי, ראו ספר הזהר על חמישה חומשי תורה... בלשון הקודש, כרך ח, ירושלים תשנ"ח, עמ' שעו).

הערות
1. ראו בפירוט י' לוין, "הילולה דשָׂרָה אמנו", "קולך" 110 (ר"ח תשרי תשס"ז), עמ' 3-1; 2. וראו עוד ש' אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 240; 3. ראו בהרחבה י' לוין, "גילה של מרים בעת הסתלקותה", הצופה, יום שישי, ג' באדר תשס"ו, 3.3.2006, סופרים וספרים, עמ' 12; 4. הכוונה לרשימת ימי צרה שאירעו לאבותינו, שראוי להתענות בהם, רשימה המובאת בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ. רשימה זו מיוסדת על מה שמכונה מגילת תענית בתרא. לנוסח רשימה זו עיינו מגילת תענית, מהדורת מ' גראסבערג, לבוב תרס"ו, פרק האחרון מגילת תענית, עמ' 80-76; 5. ראו ביתר פירוט י' לוין, "מנהגים הקשורים בנשים ובחג הפסח", מילין חביבין א (תשס"ה), החלק העברי, עמ' טו-טז; 6. ראו בהרחבה י' לוין, "ותען להם מרים", הצופה, יום שישי, י"ד בשבט תשס"ג, 17.3.2003, המוסף, סופרים וספרים, עמ' 12, 14; 7. ראו י' לוין, "ולא היה מים לעדה: על פטירת מרים ותוצאותיה", דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, פרשת חקת, תשס"ד, מספר 554, עמ' 4-3, והספרות הרשומה שם.