נשים שמתקנות עוול וסובלות

טור זה מוקדש ליפה רוזנבלום, בהערצה רבה

2007-05-30
 

אני מאוד מזדהה עם מרים. כמה פעמים אנחנו כנשים מרגישות שישנו עוול בחברה, ואנחנו רוצות לצעוק? וכמה פעמים הרצון שלנו לצעוק נגד העוול נתפס כמוזר, כלא במקום, כשטויות של אישה משוגעת - או אולי הכי גרוע, כאשה שסתם כועסת? האם לזעם של נשים יש מקום בחברה שלנו?  האם יש מקום בדפוסים התרבותיים שלנו לאשה צועקת ולא מתייהרת - אלא צודקת? התורה לא מספרת לנו הרבה על חייה של מרים. בחייה, היא מופיעה סך הכל פעמיים כמרים, ופעם אחת כ"אחות משה", כאשר אנחנו הקוראות מניחות שזו היא. אין לנו מידע על חייה הפרטיים, על בן זוג, משפחה, או ילדים. וקריירה שלה, אם אפשר לקרוא  לזה כך, מוגבלת כ"אחותו של".  הרי, פעם אחת התורה קוראת לה נביאה (שמות ט"ו; כ), אבל אין לנו אף נבואה אחת בשמה.  הייתי באמת רוצה לקרוא פסוק בתורה, "ויאמר ה' אל מרים לאמר," אבל לצערי הוא אינו מופיעה בטקסטים שלנו.  אפילו כשהתורה מביאה לנו את הכותרת הזאת בשירת הים, מיד לאחר מכן כתוב "אחות אהרון".  נכון, היא הייתה נביאה, כך מספרים לנו, אבל היא עדיין מספר שלוש בהיררכיה, ומסתבר שהיא רחוקה מאוד מהראש.

מה שכן, אפילו מהמעט שידוע לנו עליה לפני הופעתה בפרשת בהעלותך, ניתן להסיק מסקנות לגבי אישיותה. בילדה הקטנה הזאת ליד הנהר, כאשר כתוב במקרא "ותתצב" (שמות ב; ד) - בלי שדרשו ובלי שאפילו ביקשו ממנה, אלא היא מיוזמתה, מתוך רצון לשמור על אחיה הקטן ועל אימה, מתיצבת - ניתן לראות דמות מדהימה. מרים, אפילו כבחורה מאוד צעירה, הייתה בעלת אומץ, זריזות, חוכמה ואכפתיות. היא הייתה מוכנה לסכן את חייה עבור הזולת, ואפילו לא היססה לפתוח פה לפני בת פרעה!  ניתן להניח שבת פרעה הבינה שמדובר בתינוק ישראלי - מי עוד היה מזניח תינוק בתיבה ביאור בימים אלה.  אבל זה לא הטריד את מרים.  היא קמה, זזה, חשבה מהר, וכך הצילה את משה.  אך לאחר כל זה, המקרא אפילו לא מזכיר אותה בשם, אלא מסיים את הסיפור בנתינת שם למשה.  בסופו של דבר, נושא הסיפור היה משה, לא מרים.

כמו כן, ליד קריעת ים סוף, כאשר מרים הוציאה את כל הנשים, "ותצאן כל הנשים אחריה" (שמות ט"ו; כ) - מאיפה יצאו? איפה הן התחבאו? אפילו במדבר, כנראה שההנחה היתה שהנשים היו בלתי נראות - שם מרים הפגינה אומץ רב, העדר פחד, ויכולת לדבר.  אבל היא לא רק דיברה, היא גם שרה.  השירה שלה היתה מאוד דומה לזו של משה, אך הרבה יותר קצרה, ובמובן אחד משמעותי, מאוד שונה.  אצל משה, כתוב "אשירה לה' כי גאה גאה" (ט"ו; א), אצל מרים כתוב, "שירו לה' כי גאה גאה" (ט"ו; כ"א).  מרים לא פעלה לבד, וגם לא פעלה למען עצמה.  מטרתה היתה להעצים את הנשים, לתת להן קול, ולאו דווקא להיות המנהיגה.  משה עמד מעל העם, מבודד ואולי מנותק, כאשר מרים עמדה בתוך העם, כאחת בתוך הקהל, שווה לכולן ודואגת לכולן, לא לעצמה.

במשך ספר וחצי לאחר מכן, מרים נעלמה.  העם ממשיך בדרכו, מקבל הוראות, בונה משכן, עובר הרפתקאות שונות, ואין סממן של מרים.  פתאום בפרשה שלנו, בהעלותך, היא הופיעה שוב.  ילדים בבית ספר יכולים לספר בביטחון מלא שהסיפור כאן הוא על חטא לשון הרע של מרים.  אבל זה לא מה שכתוב בטקסט: (במדבר פרק יב, א-ב) "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח:  כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח".  נכון שמדרשים רבים מתייחסים ל"חטא", כביכול, של מרים, של לשון הרע.  אבל אני לא רואה כאן לשון הרע.  אני רואה טענה חברתית-פוליטית, ואולי נימה של כעס אישי.

הרי, למה היה אכפת למרים שמשה לקח אישה כושית? אולי מכיוון שכוש היה בנו של חם, אחיו של מצרים וכנען, בן משפחה שלא רק אסורה על בני ישראל אלא גם בעלת תרבות וערכים שכל מטרתנו בעולם היא להתנגד להם.  הרי, בשביל מה אנחנו קמנו נגד מצרים, והולכים לכבוש את כנען? בשביל ה', בשביל התורה, בשביל צדקת הא-ל. לשם כך נתן ה' לשם ולצאצאיו ברכה, העניק ליעקב את התואר "ישראל", נתן לנו את התורה, ועבר את כל התהליך הזה של בניית עם קדוש והביא אותנו לכבוש את הארץ. הידע, שעלינו להיות שונים ונפרדים מהעם הכושי, אמור היה להוות עיקרון בסיסי בחיינו - על אחת כמה וכמה בחייו של משה.

אין זה פלא, שלקיחת אישה כושית על ידי משה קוממה את מרים.  היא פעלה תמיד מתוך המניע של מה טוב לכולם, לזולת, לעם, ולא מה שטוב לה.  היא חשבה כל הזמן על העם - וכנראה שלמשה היה הלוקסוס ללכת אחרי החשק שלו.  הזעם של מרים כלפי מעמדו הנשגב של משה מופיע בפסוק הבא, "הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' --הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר". האם למשה היו חוקים נפרדים, היא שואלת, כמו שהיה לו שיר נפרד?  האם מותר לו לעשות מה שהוא רוצה, ולכולם אסור?  הדמיון שלי גם מחפש איש אהוב בחיי מרים.  אולי היא השאירה מישהו במצרים, מישהו שהיה אסור עליה....

אפילו ללא עזרת הדמיון ההוליוודי המפותח שלי, ניתן לראות בהתנגדותה של מרים כעס מוצדק, ותפיסה אחרת של מנהיגות.  היא חיפשה מנהיגות של הזדהות ושוויון - לא שתי מערכות שונות של כללי התנהגות, אלא מערכת אחת משותפת לכולם, דהיינו התורה, המכתיבה הן לעם והן למנהיגיו. ניתן לראות בזה גם דפוס מנהיגות מגדרי.  הרי למשה היה דפוס היררכי, נוקשה, מנותק, מתנשא, ואליטיסטי - שניתן לכנות אותו 'גברי' - ולמרים היה דפוס שוויוני-שיתופי, שברצוני לקרוא  'נשי', אם כי זה לא תמיד יוצא ככה בפועל. מרים מדברת הן על הפוליטיקה והן על יחסי אנוש.  תחילת מהפכה פמיניסטית - האישי הוא הפוליטי.

לפני שהמדרש ומערכת החינוך הלבישו על הנרטיב הזה של מרים פירוש של 'לשון הרע', והצדיקו את עונשה אשר בא מיד, ואף לפני שהחלטנו כי לא יעלה על הדעת שמשה באמת לקח אישה כושית, לפני כל זה - פסוקי המקרא עצמם כבר הענישו את מרים, וגרמו לה סבל רב.  בפסוק ג', כתוב "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" - מסר חזק שאמירת מרים הייתה יומרנית מדי, מתנשאת, יהירה, לא ענווה כמו משה.  במילים אחרות, מרים לא ידעה את מקומה. ה' הסביר את עמדתו בפסוקים ו'- ט': "וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם-ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא.  פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה', יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.  וַיִּחַר-אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ". כלומר, מרים שאלה את השאלה, האם משה אינו כמו כולם?  וה' ענה לה: לא, הוא אינו כמו כולם.  את, מרים, איננה ברמה שלו.  הרי הוא,  משה,  ענו.

ה"חטא" הזה של יוהרה הוא חטא נשי במיוחד.  כמו שכתוב בתלמוד בבלי בדיון  (מגילה י"ד, ב) "אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי תרתי נשי יהירן הויין וסניין שמייהו חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא". יוהרה לא מחמיאה לנשים. היו שתי נשים יהירות, ושמותיהן משקפות את זה - זיבורתא (דבורה) וכרכושתא (חולדה). וכמו כן בתלמוד בבלי, פסחים ס"ו, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו.  אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - מהלל דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי.  אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - מדבורה דכתיב (שופטים ה) חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו'".  פן מרתק של טקסט זה הוא ההתעקשות של חז"ל להצביע על דבורה כדוגמא של יוהרה.  לא את יונה, שסירב להקשיב לה' וחשב שהוא יכול להתחבא ממנו, לא ירמיהו או יחזקאל, שהשתמשו בטקטיקות דרמטיות ואגוצנטריות לקבל תשומת לב. לא - אמנם אין לנו הרבה נביאות בתורה, אבל מי שיש היא בוודאי מתייהרת.  היא הדוגמא ליוהרה.

אגב, חטא ה"יוהרה" של נשים מופיע גם בטקסטים הלכתיים. למשל, הן בשולחן ערוך (אורח חיים י"ז ב') והן בשו"תים, כגון של המהרי"ל (שו"ת ז'), אשה שלובשת ציצית נקראת "יוהרה". מסתבר שיוהרה אצל נשים היא בעצם התנהגות שמתאימה לגברים.

ניתן להבין, אם כן, למה מרים נענשה על אף שאהרון היה איתה לאורך כל הדרך.  נכון שכתוב "ותאמר" אבל ה' דיבר בכעס על שניהם - "מדוע לא יראתם", ובכל זאת רק מרים נענשה. כי חטא היוהרה הוא חטא שכנראה רק נשים יכולות לקיימו.  אפילו העונש עצמו מתואר על ידי אהרון בשפה נשית (פסוק י"ב) "אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ". הרחם, סמל הנשיות, מהווה חלק מרכזי של מהות העונש.

אני מאוד מזדהה עם מרים. כמה פעמים אנחנו כנשים מרגישות שישנו עוול בחברה, ואנחנו רוצות לצעוק? וכמה פעמים הרצון שלנו לצעוק נגד העוול נתפס כמוזר, כלא במקום, כשטויות של אישה משוגעת - או אולי הכי גרוע, כאשה שסתם כועסת? האם לזעם של נשים יש מקום בחברה שלנו? האם יש מקום בדפוסים התרבותיים שלנו לאשה צועקת ולא מתייהרת - אלא צודקת?

אנחנו כנשים חייבות לקחת דוגמא אישית ממרים. היא לא פחדה להרים קול - כי היא ידעה שזה תמיד בא מרצון לשמור על העם ועל הזולת. הזעם שלה בא מאיכפתיות חברתית.  אנחנו צריכות לתמוך אחת בשנייה, גם בהתבטאויות הכעוסות, גם ברגעי זעם. לפעמים ברגעי זעם קיימים גם ניצוצות אמת הכי משמעותיים,  והכי איכפתיים.