פרשת בא

על המפגש הכפול עם הבכורה, מצד אחד מכת בכורות, העונש שהכריע את פרעה ואת מצרים, ומן הצד השני, חובת פדיון הבן

2009-01-28

בפרשת בא יש מפגש כפול עם הבכורה, מצד אחד מכת בכורות, העונש שהכריע את פרעה ואת מצרים, התמקד בהריגת הבכורות בכל מצרים "

וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.  (שמות יא, ה) [...] וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.  וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם:  כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת" (שם יב, לט-ל).

מצד שני לקראת סופה של הפרשה מופיעה חובת פדיון הבן.

קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה:  לִי, הוּא. (שם יג, ב) יב וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַה'; וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים--לַה'.  יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה (שם, יב-יג)  [...] וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה', כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה (שם, טו)

האמירה האלוהית, "כי לי כל בכור" משמעותה כפולה, היא מבטאת את החסד המיוחד שהיה בהצלת בני ישראל ממצרים, שאלמלא שה' פסח עליהם ועל בתיהם והוציאם מכלל מצרים, גורלם היה דומה לגורל המצרים, הם היו לוקים במכות, יושבים בחושך ובכוריהם גם כן היו מתים במכת בכורות. הבכורים שנצלו כביכול זוכו באופן אישי ומיוחד על ידי ה' בעת שעבר במצרים והכה בהם וכך הפכו לבניו, כביכול קנה אותם בהצלתם מידי מלאך המוות. המשמעות השנייה של אמריה זו היא הלכתית - יישומית, הבכורים שלא נפדו שייכים לה' והיו אמורים לעבוד בכהונה בבית המקדש, כנציגי משפחות העם:
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם.  כִּי לִי, כָּל-בְּכוֹר--בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה:  לִי יִהְיוּ, אֲנִי ה'. (במדבר ג, יב)

מכת בכורות, בניגוד לתשע שקדמו לה, שהיו בגדר 'אותות ומופתים', היא המכה היחידה שהייתה עונש של ממש. היא מכונה בשם, 'מכה' ו'שפטים', מלשון משפט: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'" (שם, יב, יב). מדוע דווקא הבכורות הם במרכז הענישה מחד גיסא, ומאידך גיסא, במרכז של עבודת ה'?

התשובה לכך נעוצה כנראה בהיסטוריה של התרבות במזרח הקדום. מעמד הבכור בחברה הקדומה היה ייחודי ומועדף. זה ניכר לאורך ספר בראשית כולו.

, ההסבר להעדפה זו הוא קודם כל בעובדה שהוא הנולד הראשון, 'פטר רחם', - פתיחת הרחם, מבחינת ההורים הוא התגשמותה הראשונית של ההורות. מבחינת רציפות הדורות הוא ההמשכיות המובטחת לאב ולאם. הפצעתו לאוויר העולם מבשרת על הנחלתם הלאה ושולל את סכנת הערירות שמבטאת כריתה מן העולם הזה, ללא המשכיות. לידתו מגשימה גם את התשוקה לנצחיות שטמונה בנו. בחברה הפטריארכאלית ההמשכיות של הדורות הועברה רק על ידי הזכרים, שירשו את הנחלות והמשיכו את שם האב על צאצאיהם, לכן הייחוד של הבכורה הוא בעיקר בזכר אך גם לבת בכורה היה משמעות כדברי לבן ליעקב: לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (בראשית כט, כו).

הבכור נחשב כיקר מכל.  הוא מתגלה בנכונות של עובדי אלילים להקריבו לפני אלילם במיוחד בעת מצוקה, כדי לבטא את נכונותם לתת לא-ל את היקר מכל, כך היה אצל מישע מלך מואב שעשה זאת כדי להצליח להכניע את המלחמה:

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב, כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע-מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, לְהַבְקִיעַ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם--וְלֹא יָכֹלוּ.  וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ, מֵעָלָיו, וַיָּשֻׁבוּ, לָאָרֶץ. (מלכים ב, ג; כו-כז)

באוגרית מצאנו גם מצבה שמספרת על נוהג זה להקריב את הבכור לאל הבעל, כדי לרצותו ולהצליח לגרש את האוייב:

כִּי יִתְגָּרֶה עַז בִּשְׁעֲרֵיכֶם

גִּבּוֹר בְּחוֹמוֹתֵיכֶם -

עֵינֵיכֶם לַבַּעַל תִּשָׂאוּן:

בַּעַל, גָּרֵשׁ-נָא עַז מִשְׁעָרֵינוּ

גִּבּוֹר מֵחוֹמוֹתֵינוּ!

אַבִּיר, בַּעַל, נַקְדִּישָׁה;

נֶדֶר, בַּעַל, נְמַלְּאָה,

בְּכוֹר, בַּעַל, נַקְדִּישָׁה

קָרְבָּן, בַּעַל, נְמַלְּאָה

נֶסֶךְ, בַּעַל, נְנַסְכָה

מִקְדָּשׁ, בַּעַל, נַעֲלֶה-נָא,

נְתִיבוֹת בֵּית-בַּעַל נְהַלֵּכָה.

וְשָׁמַע בַּעַל לִתְפִלַּתְכֶם,

וְגֵרֵשׁ עַז מִשַּׁעֲרֵיכֶם,

גִּבּוֹר מֵחוֹמוֹתֵיכֶם

(http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4288 שיר הכתוב על לוח טין שנמצא באוגרית, אשר הייתה עיר נמל עתיקה בסוריה הצפונית. באלף השני לפני הספירה, בעיקר במאות ה- 15 וה- 14 לפנה"ס כיום זהו תל ראס שמרה.(

מעמדם הרם של הבכורים הפכו אותם ליורשים הטבעיים של הגברים. היותם בן מועדף תאם את הכינוי שאלוהים ייחס לעם ישראל: "בני בכורי ישראל", שמייצג את נחלת האלוהים וערכיו בעולם הזה. דיכוי של העם הבכיר ורדיפתו על היותו ייחודי, נושא בעול המורשת האלוהית, הביאו לכך שהענישה בדרך של מידה כנגד מידה תחול על הבכורים דווקא.

הפיכתם לבני האל, "לִי כָל-בְּכוֹר" מנעה פגיעה בהם לצורך עבודת האל, כפי שנעשה בתרבויות האחרות, מניעה דומה לצווי של אלוהים לאברהם: "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי".  (בראשית כב, יב) כביכול ה' אומר לנו בדבריו אלו, די לי בנכונות שלכם לא לחשוך ממני מאומה, אבל אינכם רשאים בשום פנים ואופן לפגוע בילדיכם כדי להמחיש זאת, אסור לכם לא לשלוח בם את ידכם ולא לעשות להם מאומה, הם בני אדם בזכות עצמם ולא שייכים לכם, אלא לי. מן הצד השני, העובדה שלאחר חטא העגל הבכורים הומרו בשבט לוי, אשר נמנע מן החטא החמור, מוכיחה שהעדפתם בתורה אינה מהותנית, אלא נסיבתית, וכשם שבספר בראשית, בכורים בלתי ראויים הומרו בבנים ראויים יותר בזכות עצמם ובזכות מעשיהם, כך גם בכורי ישראל, לאחר שכשלו בעגל הורדו מגדלותם והוחלפו בלויים.

ואולי ניתן ללמוד מכך גם על המושג "בני בכורי ישראל", שאינה אמירה מטפיזית ושהעדפת ישראל אינה בגלל גזעם אלא בגלל מעשיהם ותפקידם.