עוני, עבדות וגרות

וכי אין חובת צדקה וחסד על אנשים עשירים ומאושרים שמימיהם לא חוו את העוני, העבדות והגרות? התשובה, לפי כל המקורות הללו, היא לא! לפי התורה מטרת הגרות העבדות והעינוי בגלות מצרים הייתה לצרפנו וללמדנו לנהוג כראוי בזולת ובמיוחד בחלש בשעה שנהיה לעם ריבוני.

 

ההגדה נפתחת אחרי הקידוש בקטע הידוע "הא לחמא עניא":

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי  וְיֵיכוֹל  כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח הָשַׁתָּא הָכָא לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הָשַׁתָּא עַבְדֵּי

לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין

קטע זה מבוסס על הפסוק מספר דברים:"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (טז פסוק ג) . הטעם לכאורה הוא: "כי בחפזון יצאת ממצרים" כדי להיגאל ולעזוב את הגלות. מצד אחד יש כאן אזכרה של גאולה ורווחה.  אך התורה מדגישה גם את הצד השני, את העובדה שמצה מסמלת לחם עוני, המזכיר את שפל דרגתם במצרים.

שניות זו מאפיינת את כל סיפור יציאת מצרים בכלל ואת ליל הסדר בפרט. שהרי גם סיפור הגאולה במקרא, בא לשם לקיחת עם ישראל והפיכתו לעבדי ה': "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כה, נה). אך, מן הצד השני סיפור יציאת מצרים במקרא שזור במסר החברתי הדורש מאיתנו בני ישראל לא להתעלם מן המצוקה של העבד ושל הגר ומנמק חלק גדול מן המצוות והחוקים שבין אדם לחברו בכך שחווינו על בשרנו את ייסורי העבדות, העוני והגרות. מצוות השבת כמצווה חברתית שבאה לתת מנוחה שווה, לגר, לעבד ואף לשור, לחמור ולבהמה  "למען ינוח כמוך", למה? "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם [...] עַל כֵּן צִוְּךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (דברים, ה יג- יד ) כך גם נגזרים החוקים הדורשים יחס הוגן ונדיב לעבד המשתחרר מן העבודה, ואיסור לפגוע בחלשים שבחברה, בעבדים, באלמנות ,גרים ויתומים מכך שאדם מצווה לזכור את עבדותו שלו: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" (דברים פרק טו; טו, כד;יח, כב) וכך הלאה עוד מצוות שבין אדם לחברו ובמיוחד אלו שדורשים את היחס השוויוני לחלש ולאחר' שבחברה, כולם מבוססים על ההתנסות הקשה שעם ישראל התנסה בעצמו כעבד במצרים:
"וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ [...] וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה דברים, טז; יא- יב)

באותו אופן גם הונחל הערך של יחס ראוי ומכבד לגר, אשר לפי פשט הכתובים במקרא זה כל זר שבא לגור בארצך: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות, כב; כ)

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא, יט; לד) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים,י;יט).

לכאורה, ניתן היה לצוות עלינו את כל החוקים החברתיים הללו גם ללא הסבל שעברנו במצרים, וכי אין חובת צדקה וחסד על אנשים עשירים ומאושרים שמימיהם לא חוו את העוני, העבדות והגרות? התשובה היא לא, לפי כל המקורות הללו. לא ניתן להגיע לאותה חברה מתוקנת ללא ההזדהות המלאה עם אותם חלשים שבחברה. לפי התורה מטרת הגרות העבדות והעינוי בגלות מצרים הייתה לצרפנו וללמדנו לנהוג כראוי בזולת ובמיוחד בחלש בשעה שנהיה לעם ריבוני. והחידוש הגדול הוא שלמידה זו דורשת מאיתנו לחוות את אותם ייסורים על נפשנו ובשרנו, להרגיש את ההשפלה שבעבדות, את הרעב של העני שנזקק ללחם עוני, את הזרות והניכור של הגר, שמתייחסים אליו בחשדנות ובזלזול: וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות, כג, ט) ורק מן המקום הזה ניתן לתקן את העולם וליצור חברה שוויונית, כי אז הנתינה והדאגה לחלש לא תבוא ממקום של התנשאות, של "מתן צדקה" בדרך הנדיבות העשירה, אלא ממקום של אחווה, של אחים ואחיות לצרה, שרק מתוך הזדהות שוויונית, מתוך הבנה מלאה של משמעות השיפלות, נחתור לתקן את החברה ולהפכה ליותר צודקת בעקירת ההפליה והקיפוח של החלשים: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח". הדלת הנפתחת בליל הסדר מסמלת את אותו שוויון ביני לבין הזר והנזקק, ביתי, ביתו, פסחי - פסחו. גם ה' מתאר את ההחלטה להציל את בני ישראל ממצרים בגלל הזדהותו עם סבלם,

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ  (שמות ג, ז-ח) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (שם, ו, ה)

על כך אמרו חז"ל: "בכל צרתם לו צר" (בבלי, תענית טז, ע"א), וכי ה' בצער ובצרות, הרי אין לו גבולו ואין גבול ליכולותיו?! אלא נדמה שבכדי ללמדנו את חשיבות ההזדהות וההשתוות עם הסובל/ת באה אמרה זו.  היינו ללכת בדרכיו של ה' זה לדעת ממש, מתוך ניסיון החיים והסבל שעברתי את מצוקות הזולת.

נשים רבות שפעילות כיום למען נשים מוכות, או נפגעות תקיפה מינית וגלוי עריות, הן נשים שבעצמן היו בעבר קרבנות להתעללות, ולאחר ששרדו את ההתעללות והשתקמו, התעצמו והפכו לנשים שעושות כל מה שביכולתן להציל נשים אחרות מאותו סבל. אם בחקיקת חוקים, אם במרכזי סיוע ואם במאבקים חברתיים נגד התופעות הנוראיות הללו. דרכן מוכיחה כי ניתן לפרש מחדש את ההיסטוריה העצובה האישית שלהן ולראותה כגזירת מצרים, אליה כוונו כדי שבעתידן, בעת רווחתן יפעלו למען תיקון העולם בדרך ראויה ואמיתית, ממקום של ידיעת הזוועה והכאב. בכך גם ייסורי העבר מקבלים משמעות, מטרה ותכלית קדושה.

בימינו, כאשר רבים מהאנשים המבוססים מוצאים עצמם מובטלים ומתקרבים אל שערי העוני, טוב לשנן אמת זו, תקופה זו בו נאכל "לחם עוני", יהיה לה ערך אמיתי אם תלמדנו לחוות את השפלות ואת הכאב כדי שבעתיד הטוב יותר לא נשכח זאת ונמשיך להזדהות עם העני והאחר בתחושת שוויון של "אחים ואחיות לצרה".

ד"ר חנה קהת, מייסדת ויו"ר לשעבר של  "קולך - פורום נשים דתיות",  כיום חברה פעילה בוועד המנהל,  מרצה למדעי היהדות במכללת אורות ישראל ומכללת אחווה