בין בצק פריך לקרביים של קרפיון ממולא

הנשים, ההגדה והזיכרון. הנשים, כי החג נישא על יכולתן לנהל את ההפקה המורכבת הזאת, של ריכוז המשפחה סביב השולחן,  כמה דורות וגם שובל של זיכרון. זיכרון הטעמים של מאכלי החג, של הסבתות והאמהות, זיכרון הבגדים והנעלים החדשים זיכרון הבית המתהפך על פניו כדי לגרש כל חמץ.

2009-04-04

הסמיכות בין החגים של פורים ופסח, מביכה ומשעשעת כאחד. ה"גיבורה" של פורים היא אסתר. נערה, שהופכת למלכה ולגואלת עמה. מייד אחר פורים חוזרים לאחור מבחינה היסטורית, לסיפור גאולה מיתי, המעצב את דמותו של עם ישראל,  ובראשו גואל, משה ולצידו היו שניים :אחיו, אהרון ומרים.

אולם, ההגדה, אינה חוזרת על הסיפור המקראי, היא מניחה שהקורא בהגדה קרוב ומכיר את סיפור יציאת מצרים  ובונה ומשקפת את התרבות הרבנית, המדרשית, ומשם נעדרים משה ואהרון ואיתם גם מרים, אחותם. מרים מנהיגת הנשים, מנהיגה, משוררת ומחוללת.

 בין רבי אליעזר, רבי  יהושע,  רבי אליעזר בן עזריה, רבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, ומספרים ביציאת מצרים .. אין אישה. ובין ארבעת הבנים אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, אין רשעה או חכמה או תמה . אין אם או אחות לאחים.

פורים נוטף בצק ובצקיות. פירורי אוזני המן ושאר דברי מאפה דבקים בכל מקום במטבח, ואם חמדו הילדים לקחת את הממתקים לחדרים, קשה מאד למנוע מהם בנימוק "לא לאכול בחדר, כי עוד מעט פסח בא". הלחם, הבצק, העוגות והעוגיות המתוקות הם חלק מטעמו של חג. הפורים ומייד לאחר החג, נפתחת מלחמת חורמה על המתוק והטוב והבצקי הזה, והוא מכונה "חמץ"  והוא מגורש מכל חדר ומכל פינה כאויב מסוכן "בל ייראה". המלחמה המקודשת על החמץ, מתנהלת בידי הנשים שלפני כמה שבועות, לשו בצק לאוזני המן והקציפו ביצים להטביע בהן פרג ושאר מתיקות והיום הן האוחזות במטאטא, בסמרטוט, השוטפות, מכבסות ומגיעות עם קצות הציפורניים לקרצף את הפינות רגע לפני שיכניסו את קצות האצבעות לבטן הפתוחה של הקרפיון.

העדרו של הלחם מתוך החיים היהודיים במהלך שבעה ימים מעורר מחשבה על כל העדר אחר שהמסורת היהודית יצרה. כמו העדרו של ה"בית" הקבוע בסוכות,   או העדר נוכחותה של האישה בטכסט ההגדה ובריטואל של הסדר. הוצאתו של הלחם מתוך החיים, זהו הוצאתו של המרכיב הבסיסי והמשמעותי ביותר בתפריט של האדם. כל אדם. הכנת הבצק, האפייה, ריח הלחם הטרי, בציעתו, טבילתו ברטבים או מריחה בממרחים לפעמים יכול להיות מטאפורי לטעם החיים. לחם בחילוף אותיות הוא מלח, והוא ממרכיבי ה"מלחמה" וה"חלום".  מרכיבים יסודיים בחיי אדם. הדרתו של הלחם שבעה ימים מחיי היהודים, יוצרת מתח מתמיד.  געגוע ורעב פיזי ופסיכולוגי לשגרה. לשיבה הביתה.

באופן מנוגד ומרתק לפורים,  לפסח אין אף גיבורה. הוא נעדר נשים לחלוטין ואלוהים שנעדר מהמגילה, חוזר ובגדול להגדה. אבל, "אסתר" לא חוזרת להגדה כ"מרים". העדרה בסיפור עלילת יציאת מצרים הדרשנית, מעורר תמיהה רעב, והעצמה לנוכחותה והיא חוזרת ובגדול דרך הפעולות של החג.

הנשים הנעדרות מההגדה לא ויתרו על מעמדן, ועל מקומן ודווקא בזכות ההלכה המחמירה, הזיכרון, והחזרה האינסופית על הריטואל  מקבלות הנשים מעמד מרכזי  בבניית מיתוס פסח, מיתוס השיבה הנצחית והזיכרון יותר מכל חג יהודי אחר.

השבוע , צוטטתי בחדר המקלחות של הברכה לשתי נשים שעמדו ודיברו בינן לבין עצמן בקול רם ובמרחב ציבורי, ובכל זאת הייתה להן הרגשה  של אינטימיות. של היות בינן לבין עצמן. זו שואלת את זו האם יבואו הבנים והנכדים. ושנייה עונה לה שכבר הארונות נקיים והתנור מוכן. וזו עונה לה, בכך שאפילו כלי הפסח מוכנים במקומם. הגבוהה יותר מספרת שיהיו עשרים איש מסביב לשולחן, הגוצה מספרת על שישה עשר בלבד.

 ואני מקשיבה להן ומקנאה שהן זריזות במצוות ואני עדיין שקועה בהבלי הזמן הזה. יום למחרת בלכתי לקניות, ומקשיבה לשיחת שתי נשים צעירות העומדות בתור. זו כבר סיימה לנקות את המקרר (האויב הגדול של החג) והשנייה מספרת שעדיין לא התחילה בעבודות הניקיון, אלא כאשר תצא לחופשה מהוראה בבית הספר.  וככה נדמה שנשים יהודיות מסתובבות מרגע שיוצא ט"ז באדר עם שעון חול רגיש ומופנם בגופן ובלשונן. שעון חול שיש לו לוח זמנים פנימי שהולך ונסגר על המטבח בטבעות טבעות של עשייה.

זהו חג ללא "גיבור" מובהק אלא, שתי גיבורות וגיבור נוסף.

האישה ההגדה והזיכרון
הנשים, כי החג נישא על יכולתן לנהל את ההפקה המורכבת הזאת, של ריכוז המשפחה סביב השולחן,  כמה דורות וגם שובל של זיכרון. הנשים, ההגדה והזיכרון. הנשים, כי החג נישא על יכולתן לנהל את ההפקה המורכבת הזאת, של ריכוז המשפחה סביב השולחן, מה דורות וגם שובל של זיכרון. זיכרון הטעמים של מאכלי החג, של הסבתות והאמהות, זיכרון הבגדים החדשים והנעליים החדשות לחג. זיכרון הבית המתהפך על פניו כדי לגרש כל חמץ. כל אלה הן פעולות המנוהלות על ידי הנשים מכל הדורות. את הזיכרונות של הטעמים והריחות

ש"בישלו" האמהות ישאו הילדים והנכדים כזרעים של געגועים ויחפשו כל דרך, לשתול זרעים אלה, בלב ילדיהם. בחינת מסר גנטי העובר בזכר דרך די.אן, אי תנועות, מעשים ותבשילי הנשים.

עד כדי כך, הנשים השתלטו על החג, האוירה והטעמים שבתפוצת צפון אפריקה, הגדילו עשות והוסיפו חג לסופו של חג הפסח שהוא חג שתלוי בכל בנשים. ביכולת הוירטואזיות שלהן לבשל ערב החג ובמהלך החג את התבשילים והמרקחות המתוקות של המימונה. בכל פעם מחדש, התפעלתי מעולמן של הנשים המרוקאיות (כחמותי) שלמרות שהודרו מכל תפקיד או נוכחות בטכסי החג, הן מצליחות לתפוס מקום מרכזי והכל תלויים בהן וביכולתן לנהל חג רב משתתפים לאחר שניקיונות שהן לחומרה מכל בחינה. אין כסת שאינה מפורקת או שמיכה שאינה מתהפכת ומכובסת ומתייבשת לאיטה על חבלים וגדרות

,אין קיר שאינו מסויד וחלון שיוצא מקורותיו ובו בזמן נרקחות ריבות ומיני מטעמים לחג שאחרי החג , למימונה, אותן מרקחות נעשות על פי כל חומרות פסח שיעבור עליהן והן תהיינה המפגש שבין החג והקמת שלאחריו.  הן תהיינה סיבה למפגש בין שני משפחה רחוקים, של שכנים ורקע נינוח ומתוק לשידוכים. כך,  מחזירות הנשים את מקומן המרכזי בסיפור המשפחתי והלאומי, רוקחות הנשים בין ההלכות וסיפור גאולה לאומי את הגאולה האישית על פי הבנתן. (כאן במאמר המכובד הזה, לקראת החג אני נמנעת מביקורת שהיתי מטיחה בנעורי , בחמותי ובנשים כמותה על כך שהפכו את החג לחג עבדות הנשים. חג שהן חגגו בו את מרכזיותן בעלילה הביתית).

"השיבה הנצחית"
סדר פסח וסיפור יציאת מצרים, הם סוג של "מיתוס השיבה הנצחית" בחייו של כל פרט יהודי ובחיי החברה היהודית והישראלית.

ההגדה היא הטכסט המשותף והמכונן, הנקרא והנדרש, המובן ושאינו מובן. הטכסט או הספר שחוזרים אליו כל שנה באותה עת לאותה שעה. ובשאר השנה, אינו בשימוש ואין חפץ בו. הוא מחוץ לזמן.

סדר פסח וסיפור יציאת מצרים, הם סוג של "מיתוס השיבה הנצחית" בחייו של כל פרט יהודי ובחיי החברה היהודית והישראלית. ואולי דווקא העובדה שאנחנו חוזרים מדי שנה לאותו טכס, לאותה התכנסות משפחתית או קהילתית, נמשכים ונדחים ממנה ממשיכים באותן פעולות גרוש החמץ , הבישול המסורתי הנמשך מהסבתות שלנו, אל האמהות ואלינו. הנאמנות לתפריט המשפחתי שהיא גם נאמנות לזיכרון הילדות. כל אלה מביאים אותי להבנה שמדובר במיתוס השיבה הנצחית , ואצלי, זה כבר עניין מאד אישי.

ניטשה ב"הנה האיש" מגדיר כך: "תורת השיבה הנצחית משמע תורת מחזוריותם המוחלטת והאינסופית של כל הדברים"  כאילו הכיר את המאמר:  "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כל משתתף בסדר רואה עצמו יוצא ממצרים בדורו וברגעי ההווה אותם הוא חווה. המשתתפים סביב השולחן מכירים ויודעים את תפקידיהם, בין מי שמנהל את הסדר (הסבא? האבא? ואצלנו בבית, אני האם. ) או הילד הצעיר שישאל את הקושיות . ובכל בית יתנהל בואריאציה שונה, אך הטכסט המרכזי, דומה.

ההתכנסות  ההסבה לשולחן הערוך, הקידוש, צלחת הפסח שהיא צלחת סמלים שכל אחד מייצג ובו בזמן גם מעצב את הזיכרון. השאלות והתשובות שבגוף הטכסט, המנגינות העוברות מאב לבן , והשירים המחויכים בסוף הסדר, כולם באים להנכיח את מיתוס יציאת מצרים כחוויה אישית של כל אחד מהמשתתפים.  "נזכור כי לפנינו "שחזור" של הלילה האחרון לשעבוד וכבר על סף הגאולה. אם כן בסדר חווים בפועל את חווית הסף. זכרון העבדות כדבר שהיה , תקוות הגאולה כדבר שיהיה. הפנית המבט מן העבר אל העתיד כדי לחוות עכשיו של נגאלים. זהו סיפור הלילה" (ספר מחזור הזמנים, אליעזר שביד, עמ' 156).

אבל, המעניין מכל, הן הואריאציות. הזיכרון שכל ילד נושא בתוכו אל חייו כמבוגר. ולפעמים ינסה גם להביא את הזיכרון אל ילדיו. לי, יש זיכרון המורכב משתי שכבות .

האחד, ימים שבהם סבי, שמואל שמלי, שהיה ציוני אדוק ויהודי מסור, שניסה להביא גאולה לעצמו ולמשפחתו 5 פעמים בהם ניסה לעלות לארץ עם בני משפחתו, מאז העשור השני למאה שעברה. בכל פעם עלה עם אשתו הצעירה, סתרינה (היא אסתר, הגיבורה מהמגילה) מסופיה שבבולגריה דרך איסטנבול לחופה של יפו.  בכל פעם עלתה המשפחה עם תינוק נוסף על זרועותיה ובכל פעם לא הצליחה להכות שורש (פעם בגלל פרעות תרפ"ט ופעם בגלל קשיי פרנסה ופעם מחלה וכו וכו) וחזרה לסופיה, לאותו בית לאותה חצר. רק בתום מלחמת העולם השנייה ועם הקמת מדינת ישראל, צלחה הגאולה ואני זוכרת את הסדר הגדול, במבואה של בית ערבי גדול בג'בליה שביפו. סדר כהלכתו, כשסבא כמו מלך מנהל את הסדר וסבתא המלכה הסמויה מן העין, נוטלת לו את הידיים מתוך נטלה המחכה כל השנה למעמד המיוחד הזה. סבא שמואל הקפיד, על הסדר כהלכתו ולא נכנע אף פעם, לקיצור הדרך לטובת הבטן המייחלת לתבשיליה המיוחדים של סבתא ובמיוחד לקציצות הכרישה של החג.

אחרי מותו, עבר ניהול הסדר לבניו שהשאלה ההלכתית לא הייתה מעניינם כלל וכלל, והסדר נדד מידי שנה לאחד הבנים. דודותיי הקפידו מאד על שולחן החג על המאכלים המאפיינים משפחה ספרדית, אבל, הצד המסורתי, נפגם ובמקומו מלאה את קריאת ההגדה שמחה בשמירת על הניגונים של הפיוטים. ובמקום קריאה מראש השולחן, עברה הקריאה ממשתתף למשתתף באופן דמוקרטי לחלוטין. אבל, כולנו חיכינו, לסופה של הארוחה, אז כאשר הצלחות נאספו ורק היין והקפה ופרות יבשים היו על השולחן, פרצה שירה ,שירת החירות הגדולה. היציאה מאירופה בשירים רוסיים, בולגריים ועבריים בנוסח שנות השלושים והארבעים, שירי הנעורים של מי שלחמו בפאשיזם ובנאצים בעזרת תנועה סוציאליסטית, חולמת לגאולת העמים. זו היתה שירה אדירה שפרצה מהחלונות אל הרחוב ואל העיר , שירה של גברות , שירת געגועים בלתי נשכחת.

חוה פנחס כהן,  משוררת ומנהלת אומנותית של כנס כיסופים - כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודיים