אליהו ומשיח יבוא" - דימויי משיח בהגדות של פסח"

לצורך שיקום מעמדם הפוליטי והדתי של היהודים כלל חזון אחרית הימים ביהדות אשכנז חזות קשה של יום דין, שבו ישפוט האל את האומות המשעבדות את ישראל. הגורל הקשה המצפה לנוצרים באסכטולוגיה היהודית-אשכנזית עשוי להסביר את הקישור שנעשה בהגדות האשכנזיות בין ציור ביאת המשיח לפסוקי "שפוך".

2009-04-04

ביאת המשיח וכניסתו לירושלים מתוארים בהגדות רבות. בהגדות אלה מופיע המשיח בדרך-כלל כשהוא רכוב על גבי חמור, ואחריו אליהו הנביא, התוקע בשופר ומבשר את בואו של הגואל. תיאור מסורתי זה מציג את המשיח, על-פי הכתוב בספר זכריה, כ"עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט). דמותו של אליהו כמבשר הגאולה נשענת על הפסוקים בספר מלאכי: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (מלאכי ג, כב-כד)..

התאור בהגדת מנטובה משנת 1560, מתייחס לקטע המתחיל במלים "שפוך חמתך על הגויים". ליד הכיתוב "ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו" נצב חייל. בתחתית הדף מתואר המשיח רוכב על חמור לעבר העיר, ומאחוריו אליהו תוקע בשופר. התיאור בהגדת מנטובה מבוסס במידת מה על הציור בהגדת פראג משנת 1527. תיאורים אלו חוזרים ונשנים בהגדות מדרום אשכנז וצפון איטליה, ומציגים מסורת אשכנזית הקושרת בין  האמירה "שפוך חמתך" בהגדה של פסח ובואו של הגואל באחרית הימים.

הקישור בין הפסוקים בהגדה ובין בואו של הגואל נזכר בתאור מנהג בהגהות ל"ספר המנהגים" של קהילת וורמיישא, שם נאמר (ספר המנהגים לק"ק וורמיישא, מהדורת המבורגר וזימר, חלק א, ירושלים, תשמ"ח, עמ' פז):
"טרם שמתחילים 'שפוך...' פותחין הפתח ואומרים אליהו ומשיח יבוא, לפי שהמזיקים בורחים ממקום שמזכירין שם אליהו. ומטעם (זה) נוהגים במקצת מקומות לצייר משיח ואליהו בשביל התינוקות, כשיראו הציור יזכירו השם אליהו ויברחו המזיקין".
ממקורות אחרים לומדים שבמהלך אמירת "שפוך" עשו מעין הצגה של ביאת הגואל: "ומה טוב ויפה המנהג שעושין דבר מה זכר למשיח, שנופל אחד לתוך הפתח בשעת התחלת 'שפוך', כדי להראות בליל גאולתנו הראשונה אמונתנו החזקה על הגאולה האחרונה". מנהג זה תואר גם על-ידי  אנטונינוס מרגריטה (Antoninus Margaritha),יהודי מומר (נולד בסביבות 1490) וכותב אנטישמי, שכתב שברגע שפותחים את הדלת נכנס במהירות לחדר אדם מחופש, כאילו הוא אליהו הבא לבשר את בואו של המשיח.

התמונה בהגדת וושינגטון האשכנזית משנת 1478 שבה משפחה יושבת על חמורו של משיח המשמש להובלתה לציון, מזכירה דברים אחרים שכתב מרגריטה:
"סבורני שאני עצמי האמנתי בכל לבי בשקר המסופר להלן. השבח לאל ולרוח הקודש שהצילוני מטעויות כאלה ואחרות. לפי השקרים של היהודים, כשיבוא המשיח הוא ירכב על חמור ויושיב עליו את כל היהודים, ואילו את הנוצרים הוא יושיב על  זנבו של החמור. אז ירכב המשיח עם כל האנשים לעבר הים, וכשיגיע לתוך הים יוריד החמור את זנבו וכל הנוצרים ייפלו לים ויטבעו. אכן, החמור הזה צריך להיות גדול מאוד, אבל חמור גדול עוד יותר הוא מי שמאמין בכך!".

האמונה שמזכיר מרגריטה נתנה השראה לתחריט שנעשה במיינץ בשנת 1666, ובו נראה המשיח ובידו כוס הגאולה, כוסו של אליהו, רכוב על חזירה. בתחריט נראים יהודים שוכבים תחת חזירה ומלקקים את עטיניה ואת פי הטבעת שלה. אחרי המשיח הולכים אליהו, משה וחמורו של משיח, החוצה את הים. על גבו של החמור יושבים יהודים ועל זנבו גויים. מתחריט זה למדים כי חזירת היהודים (Ajudensau), אותו מוטיב אנטישמי המופיע החל מהמאה השלוש-עשרה,  אינו אלא היפוכו הלעגני של חמורו של משיח.

יוסף גוטמן טוען שמנהג הצגת ביאת המשיח בליל הסדר ותיאורו בהגדות מושפעים ממנהג נוצרי ימי-ביניימי. לפי מנהג זה צעדו הנוצרים לשערי דגם של ירושלים כשהם אוחזים בדמות עץ של ישו הרכוב על גבי חמור ביום א' של כפות תמרים,  ובכך שיחזרו את שנכתב בברית-החדשה על כניסת ישו לירושלים. תהלוכה מעין זאת אפשר לראות בתמונת המתארות את הטקס הזה. כך גם במוזאונים שונים שמורים דגמים ימי-ביניימים  של  ישו הרכוב על גבי חמור עם גלגלים למשיכה בתהלוכות

חזון הגאולה באשכנז הוא חזון אפולוגטי נגד הנצרות. הגאולה, על-פי תפיסה זו, היא התשובה הסופית לטענת הנצרות שלפיה גלות היהודים היא עונש על צליבת ישו. לצורך שיקום מעמדם הפוליטי והדתי של היהודים כלל חזון אחרית הימים ביהדות אשכנז חזות קשה של יום דין אוניברסלי, שבו ישפוט האל את האומות המשעבדות את ישראל. הגורל הקשה המצפה לנוצרים באסכטולוגיה היהודית-אשכנזית עשוי להסביר את הקישור שנעשה בהגדות האשכנזיות  בין ציור ביאת המשיח לפסוקי "שפוך".

עם התפתחותה של האמנות המודרנית, החלו אמנים יהודים לעשות שימוש באיקונוגרפיה ימי-ביינימית זו של ביאת המשיח. כשם שבעבר נוספה לתיאור הסצינה משמעות תיאולוגית ופוליטית, כך גם האמנים המודרניים והפוסט-מודרניים משקפים ביצירותיהם את יחסם למשמעות החזון המשיחי והפוליטיקה הגלומה בו. 
למרבה הפלא, השימוש במוטיב האיקונוגרפי היהודי של המשיח הרוכב על החמור כביטוי למשיחיות ולגאולה מופיע מעט יחסית אצל אמנים ישראלים, בניגוד לדמות הצלוב הנוצרי, הנוכחת רבות בשדה האמנות היהודית והישראלית. מלבד הקשר הישיר של הצלוב לתולדות האמנות המערבית, שנתפסה בדרך-כלל כבסיסה ההכרחי של האמנות המקומית, דומה שהשימוש במשיח הנוצרי בקרב אמנים יהודים-ישראלים מביע גם אנטי-ממסדיות, שכן תפיסת המשיחיות הנוצרית מבטאת את גאולת היחיד, ואילו המשיחיות היהודית הנורמטיבית היא לאומית במהותה. אכן, גישה זו מתאימה לתפיסה של האמנות המודרנית בתור אוונגרד הכרחי.