בזכות הדיאלוג והחמלה

אפשר לומר כי משה נולד פעמיים - ביציאתו מרחם אמו ובמשייתו ממי היאור. לידתו של משה מסמלת את ראשית שחרורו של עם ישראל מידי מצרים, שחרור שבא אל סיומו בקריעת ים סוף. בכניסה למעמקי הים כאשר המים עומדים כחומה מימינם ומשמאלם של  בני ישראל הם מביעים אמון רב במשה, במנהיגם.

בסיפור גאולת מצרים יש שני זוגות של אב  ובת שלהם תפקיד מרכזי: פרעה ובתו בתיה, המצרים; ועמרם ובתו מרים היהודים. על פי המדרש לשתי הבנות הייתה השפעה מכרעת על מעשי אבותיהן..

סיפור לידתו של משה שזור בגזרת פרעה. גזרת פרעה נבעה מתפיסתו כי בעולם יש מקום לשליט אחד בלבד, וקיומו של שליט אחר מאיים איום קשה על קיומו שלו. פרעה דאג למעמדו בתור שליט יחיד כל יכול. בשל כך הוא גזר על הזכרים.

הגמרא במסכת סוטה (יב ע"א) מספרת: 'שהלך בעצת בתו [...] עמרם גדול הדור היה כיוון שראה שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמלין עמד וגירש את אשתו עמדו כולם וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו אבא, גזרתך קשה יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות [...] עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן'.

לפי הגמרא, נבהל עמרם מהגזרה האכזרית, התייאש וגירש את אשתו. תגובתו כלפי הגזרה נגזרה ממנה: פרעה גוזר על הזכרים הנולדים ואילו עמרם הפסיק את הילודה בכלל. תגובתו של עמרם היא תגובה של שיתוק, של עצירת החיים. האיום על ההמשכיות, האיום על הפגיעה בחיי הבנים, שיתק את הגברים. לעומת זאת, מרים לא לקתה בשיתוק הזה וביקשה לחבר שוב בין אביה לאמה. היא פנתה אל אביה בדברים. מרים האמינה בדיאלוג ובכוחו לשנות את המציאות. הדיאלוג מבוסס על הכרה בקיומו של האחר ועל היכולת להידבר עמו. מרים ניסתה להסיט את אביה מהעמדה המגיבה ישירות לאיום. עמדה זו רק מחמירה את המצב ומסכנת   את המשך הקיום של עם ישראל  . מרים הצליחה להסביר לאביה שתגובתו נובעת מחוסר אונים, וכי היא תגובה  הרסנית. עמרם שמע לעצתה והחזיר את אשתו.בזכות הדיאלוג הזה נולד משה. בעקבות לידתו של משה אנו מתוודעים לבתיה, בת פרעה. לפי המדרש יורדת בתיה לרחוץ ביאור כיוון שחלתה. המחלה מוציאה אותה מן הארמון המוגן. כמו בהרבה סיפורים מיתולוגיים, ביציאתה מהארמון אל המציאות שבחוץ פוגשת בתיה סבל וכאב, וכאשר היא רואה את התינוק ושומעת את בכיו מתעורר בה רגש טבעי ופשוט של חמלה. החמלה גורמת לה למשות את התינוק הפגיע מהמים ולהביאו לחוף מבטחים. החמלה במלוא פשטותה ומורכבותה היא היכולת לראות את סבלו וכאבו של האחר ולהתגייס להצלתו באמצעות המשאבים העומדים לרשותנו. איננו שומעים על ויכוח ישיר בין בתיה לאביה אבל אנחנו שומעים על כוחה של החמלה שהביאה לידי שינוי דרמטי בהתרחשויות.

בתיה ומרים מלמדות אותנו שאל מול הרוע, הכוחנות והשרירותיות אפשר להתייצב הן באמצעות דיאלוג חכם הן מתוך חמלה אמתית ובכוחם של אלה לשנות את פני המציאות ולהוביל לגאולה. העמדה הנשית המובאת בסיפור גאולת מצרים היא עמדה של דיאלוג אל מול שיתוק וחוסר אונים ועמדה של חמלה אל מול רוע, אכזריות וכוחנות. פעמים רבות כאשר אנו עומדים מול רוע, כוחנות ואכזריות אנו נתקפים בחוסר אונים. ואולם החמלה מאפשרת עמידה אחרת, עמידה המדגישה את ראיית האחר, את שמיעת כאבו ואת ההתגייסות למענו.

אפשר לומר כי משה נולד פעמיים - ביציאתו מרחם אמו ובמשייתו ממי היאור. לידתו של משה מסמלת את ראשית שחרורו של עם ישראל מידי מצרים, שחרור שבא אל סיומו בקריעת ים סוף. בכניסה למעמקי הים כאשר המים עומדים כחומה מימינם ומשמאלם של  בני ישראל הם מביעים אמון רב במשה, במנהיגם. משה הרי כבר היה שם, הוא כבר שכב בחוסר אונים בתוך תיבה שהגנה עליו מפני המים. משה שנמשה מתוך המים יכול להובילם למעמקי הים. בני ישראל נכנסים למעמקים ויוצאים מהם ללא פגע. הם נולדים מתוך המעמקים הללו כעם. כמו ילדים הנהנים שוב ושוב לשמוע את סיפור לידתם לפרטי פרטים ומתוך כך להתוודע לרגע המיוחד בו יצאה נשמתם לעולם כך אנו בחג הפסח משחזרים את סיפור לידתנו כעם, לידה שראשיתה באיום ובסכנה,המשכה באמונה,בדיאלוג ובחמלה וסופה בניסים ובשירה גדולה.