השוואה לפסח שני ולטמאים
אתן מבקשות לומר שעל החברה הדתית להבין שחיים בתוכה אנשים שונים ונשים שונות שאינן יכולות לחיות, בהיבטים מסוימים של חייהם, על פי דפוסי החיים של רוב הציבור. זהו מצב של קבע, ואתן מבקשות שלא ישפטו אתכן אלא יקבלו אתכן כמות שאתן. לשם כך נדרשת סובלנות וקבלת האחר.
לחברות בת קול שלום רב
קראתי את המאמר העוסק בפסח שני. נדמה לי שההשוואה לפסח שני ולטמאים אינה מתאימה למסר שארגונכן מבקש להעביר לציבור.
ראשית ההשוואה בין לסביות או כל קבוצה אחרת ל "טמאים" היא בעייתית והיא משרתת דווקא את העמדה השובניסטית... אתן אינכן טמאות.
בנוסף לכך, הרעיון של פסח שני עוסק באנשים שיש להם מגבלה זמנית ואף מקרית מלהשתתף עם כלל הציבור בטקס הפסח בי"ד ניסן. גם השוואה זו אינה תואמת למיטב הבנתי את עמדתכן..
אתן מבקשות לומר דבר אחר. על החברה הדתית להבין שחיים בתוכה אנשים שונים ונשים שונות שאינן יכולות לחיות, בהיבטים מסוימים של חייהם, על פי דפוסי החיים של רוב הציבור. זהו מצב של קבע, ואתן מבקשות שלא ישפטו אתכן אלא יקבלו אתכן כמות שאתן. לשם כך נדרשת סובלנות וקבלת האחר.
אני מבין ומזדהה עם הצורך לחפש במקורותינו את המסר הזה, זהו אתגר גדול אך לעתים צריך להכיר בכך שהמסורת כפי שהגיע אלינו אינה תמיד מתאימה למצב בו אנו חיים ולתודעה שמעצבת את חיינו היום. ההבנה הזאת כואבת מאוד, היא פוגעת בתחושת האמון העמוק שיש לנו כאנשים דתיים למסורת שלנו, אך לעתים אין מנוס ממנה.
אתן דורשות באומץ רב: קבלו אותנו, הכילו אותנו, אל תנסו לשנות אותנו, אל תתייגו אותנו כטמאות, או כעברייניות. ישנם מצבים בהם לא ניתן לדרוש מן האחר להבין אותך אך בהחלט ניתן לדרוש ממנו לקבל אותך על מורכבותן.
זוהי אמירה עקרונית ומשמעותית יותר מהאמירה העולה מן הדיון המעניין שערכתן בסוגית פסח שני
[1] ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל המרכז לחינוך ועמית במחקר במכון שלום הרטמן וכיהן בעבר כרב הקיבוץ שלוחות.