על ההלכה, שצריכה לעבור את כור ההיתוך ההומניסטי, ולהכניס לשיקוליה את שיקול כבוד האדם, ולא רק במובן של קירוב יחידים, אלא גם של קירוב מגזרים שלמים.

הרעיון לקיים יום מיוחד לנפגעי ההלכה בהחלט מוצא חן בעיני. מזמן אני חושב שההלכה צריכה לעבור את כור ההיתוך ההומניסטי, כלומר להכניס לשיקוליה את שיקול כבוד האדם ולא רק במובן של קירוב היחידים (כפי שמדברים היום ביחס להומוסקסואלים ולסביות) אלא גם במובן של קירוב מגזרים שלמים, שלהלכה קשה איתם - תוך מאמץ לפתור את הבעיות ההלכתיות הנוגעות להם (הומוסקסואלים, ממזרים, מסורבי גט וכד'). יום כזה בהחלט יכול לשמש מיקוד לחידוד תפישת העולם של הלכה הומניסטית.

הדילמה שלי ביחס להצעתכן נוגעת לעיתוי של י"ד באייר ובמיוחד לקישור שלו עם מושג טומאת מת. אמנם נכון, שטומאת מת אינה מצביעה על שלילת הנטמא, כיוון שמדובר בטומאה מסיבות אובייקטיביות ולא בגלל חטא. אבל בפועל, השימוש במילה "טמא" יוצרת קונוטציה שלילית, והבחירה לקבוע את עיתוי יום הסובלנות ביומם של טמאי המת, עלולה דווקא ליצור קונוטציה של "טומאה" גם לגבי אותם מיעוטים שאמורים ליהנות מן היום הזה.

 עם זאת, בסיכומו של דבר נדמה לי שהחיוב בהצעה גובר על השלילה. על חשש הזיהוי עם "הטומאה" ניתן להתגבר באמצעות השתדלות שלא להדגיש יתר על המידה את הסיבות לקביעת היום הזה דווקא (כפי שיום מסורבות הגט, שנקבע בשנים האחרונות בתענית אסתר, לא מקושר יותר מדי בתודעה הציבורית עם אסתר ודמותה אלא הפך ליום המסורבות באופן עצמאי). לכל היותר, במידה שנשאלים, יש לנמק את העיתוי לא כ"יומם של טמאי המת" אלא כ"יומן של כלל הקבוצות שהודרו מקורבן פסח במועדו המקורי". נקווה שאכן כך יתקבלו הדברים.

כל טוב, ובהצלחה,
 יאיר 

הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.