על המיעוט, שלעיתים קרובות זקוק להתייחסות אחרת, ולהגנה. ועל החידוש המשמעותי ומתקן העולם במציאת אופן ההתייחסות הנכון.

במהלך ההתבגרות, כל אדם לומד להבין שהוא אינו במרכז העולם, ומכאן ראוי ש'הוא' או 'היא' יבינו שאינם מהווים דוגמה לכל דבר. אמירות לפיהם אם אני יכול אזי כולם יכולים, נובעות במידה רבה מחוסר הכרות עם המורכבות של חייהם של אנשים אחרים.

במילים אחרות הפרט לעיתים אינו יכול להעיד על הכלל. לדוגמא: אבי הוא יליד טוניס, שעלה לארץ בילדותו וגדל במעברה. למרות תנאי החיים הקשים, הוא הצליח לסיים תיכון עיוני, ללמוד באוניברסיטה, ולהמשיך עד לדוקטורט. בהמשך הוא חינוך דורות של תלמידים, ועזר גם להם לצאת ממעגל החיים המורכב שבו הם גדלו. מאוד מפתה לקחת את אבי כדוגמה ולציין, כי אם הוא היה יכול- כולם יכולים, ולכן מי שלא מצליח זה בעיקר כי הוא לא ניסה מספיק. אבל חלק מההבנה שלכל כלל יש מיעוט שאינו מייצג את הכלל מוביל לתובנה שאבי אינו מהווה דוגמה לכך שכולם יכלו, אלא לכך שרק יחיד סגולה יכלו. שאבי נמצא במיעוט לעומת הרוב שלא היה יכול היה להגיע להשגיו.

להבדיל, אך גם דומה, כאשר ניהלתי ארגון למסורבות גט, נפגשתי מידי יום עם סיפורים מסמרי שיער, חשבתי לא פעם על המתח והסתירה בין עמדתי החיובית מאוד כלפי חתונות, זוגיות, ואמון בין בני זוג. לבין הסיפורים שאני עדה להם. אבל בסופו של דבר, הרי רוב הזוגות אינם מתגרשים, וגם אלו שמתגרשים, רובם המוחלט מתגרש תוך הסכם, והבנה, כלומר גירושין סבירים. מדובר באחוז קטן יחסית של נשים שחשופות לסרבנות גט בדרך כזאת או אחרת. עם זאת כל אישה שחווה סרבנות גט, היא עולם ומלואו. ושוב, האם עמדתי החיובית כלפי נישואין צריכה להשתנות בעקבות מיעוט המקרים האיומים של סרבנות גט? ומכאן גם לאופן חיפוש הפתרון ההלכתי, האם פתרון שכולל דרישה שכלל הציבור יחתום על הסכם קדם נישואין בשל המיעוט שסובל מסרבנות גט, מהווה פתרון נכון. או שמא הפתרון ההלכתי הנכון הוא פתרון ספציפי עבור נשים שסובלות מסרבנות גט כדוגמת 'הפקעת קידושין' על ידי בית דין מיוחד. היתרון הוא שזהו פתרון שלא דורש מכלל הנשים להתמודד עם סוגיית סרבנות הגט בעת נישואיהן, מועד שאינו הולם התעסקות בנושא כאוב זה, אלא משאירה את הפתרון למיעוט שזקוק לו. היתרון הנוסף הוא שכך גם הטיעונים כאילו המאבק למען מסורבות גט גורם לזילות של  מוסד הנישואין, בשל העיסוק האינטנסיבי ביצירת הגנות מפני סרבנות גט כבר במעמד החופה, אינם רלוונטיים. להיפך, הפתרון מותאם למיעוט שזקוק לו, והרוב ממשיך להינשא מתוך חוויה חיובית ואופטימית..  

לפיכך, בקריאת פסח שני ישנו חידוש מרענן המאמר שלכן על 'פסח שני', ובפתרון שאתן בנות 'בת קול' מציעות, יש חידוש מרענן ומרשים. התפיסה לפיה למיעוט יכול להיות סיפור אחר, ופתרון אחר, שאין חובה להפעילו על הרוב, פתרון יצירתי שנוגע רק לקבוצה שזקוקה לפתרון, מהווה הגנה מפני טיעוני המדרון החלקלק. במקביל הקריאה שלכן מתאפיינת בהכרה כנה ואמיתית בכך שכל אחד מאיתנו הוא שונה ומתמודד עם אתגרים אחרים בחייו, אתגרים שלעיתים הסמכויות ההלכתיות צריכות ויכולות למצוא להם פתרונות במסגרת ההלכה. בתפיסה זאת ובקריאה זאת של סיפור פסח שני ישנו חידוש מרענן מאד.

חוויתי לא פעם ולא פעמיים בחיי חוויה מעצבת של היותי מיעוט בתוך רוב, ואין ספק שהמיעוט לעיתים קרובות זקוק להתייחסות אחרת ולהגנה. מציאת אופן ההתייחסות הנכון ,ובמיוחד פתרון שאינו חל על הרוב שאינו זקוק לו הינו חידוש משמעותי ומתקן עולם. 

רחל עזריה היא חברת מועצת העיר ירושלים, לשעבר מנהלת ארגון למסורבות גט