לילי פסח” לחוה שפירא: על הדרת נשים והכלתן ליל הסדר כמשל"

הסופרת המשכילה בעלת התודעה הפמיניסטית חוה שפירא קנתה לעצמה בצעירותה ידיעות תורניות רבות. בדברים הבאים אני מבקשת להתמקד בתיאור חוויותיה האישיות בליל הסדר, כפי שבאו לידי ביטוי ברשימתה האוטוביוגרפית "לילי פסח", על רקע עדויות אחדות שיש בידינו בדבר נשים למדניות אחדות.

הסופרת המשכילה בעלת התודעה הפמיניסטית חוה שפירא (1878-1943) נולדה בסלאוויטה שבפלך ווהלין, והייתה דור רביעי לאדמו"ר רבי פנחס שפירא מקוריץ (1726-1790). בראשית המאה העשרים עברה חוה שפירא לוורשה, שם קשרה קשרים עם סופרים עבריים ושם החלה לרכוש השכלה. בשנת 1906 החלה ללמוד לקראת התואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת ברן בשוויץ, ובשנת 1910 סיימה את לימודיה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נדדה על פני כמה מקומות באירופה. היא נרצחה בשנת 1943 במחנה ההשמדה טרזינשטאט. לפני שנים אחדות ראו אור חלקים נרחבים מכתביה בקובץ "בהִכנסי עתה", בעריכת קרול ביילין ו-ונדי זירלר (הוצאת רסלינג, 2008), לאחר שיצירותיה נשכחו במידה רבה במהלך השנים.

חוה שפירא קנתה לעצמה בצעירותה ידיעות תורניות מעבר למקובל באותה עת בקרב בנות גילה. זאת לצד לימוד וקריאה של ספרות ההשכלה, בתמיכתה ובעידודה של אמה. בקובץ "בהִכנסי עתה" נדפס גם מחדש מאמר ההערכה שכתב עליה שמחה בלוך בשנת 1952 למלאות עשור למותה, מאמר שנכתב על יסוד מפגשים שקיים עם שפירא בפראג. וכך מציין בלוך כי עוד בילדותה הפליאה בבקיאותה הָרַבָּה בתנ"ך ובתלמוד וכי נקראה בפיות הכול "עילוי". אחיה של חוה שפירא, מנחם שפירא, כתב במכתב משנת 1956 כי בראשית ילדותה התחנכה בחברת שני אחיה, פנחס, שהיה מבוגר ממנה, ומשה, שהיה צעיר הימנה. יחד עמם למדה תורה מהרבי המשפחתי שהיה למדן מופלג, ואחיה למדו אף תלמוד.

באחדים מִכְּתָבֶיהָ שפירא מוחה כנגד הדרתן של נשים מריטואלים מסוימים, שהיו שמורים על פי הנוהג לגברים. לנושא זה ייחדתי מסה מקיפה שראתה אור זמן קצר לאחר פרסום "בהִכנסי עתה".1 בדברים הבאים אני מבקשת להתמקד בתיאור חוויותיה האישיות בליל הסדר, כפי שבאו לידי ביטוי ברשימתה האוטוביוגרפית "לילי פסח", על רקע עדויות אחדות שיש בידינו בדבר נשים למדניות אחדות.

וכך כותבת שפירא:

"אך הנה בא הערב עצמו – ליל של פסח!

יודעת גם אני את ה"קושיות" בעל-פה, אבל אין איש שם אליי לב; העיקר הוא אחי. לבי בקרבי מתרעם. אני הייתי מטיבה לשאול ממנו. אבל אותי שולחים לשולחן הנשים. רק האם רואה בצערי ומפייסת אותי בלטיפות עיניה הנפלאות."

החוויה המצערת שחלפה על ראשה של חוה שפירא בלילי הסדר, אין לה בסיס או עוגן בהלכה ובמקורות. גילה המדויק לא מוזכר, אולם למצער יכלה לומר את הקושיות בלי ניגון. מסתה זו התפרסמה בכתב העת "העולם" בשנת 1925, ואם כן, הרושם השלילי של חוויותיה בלילי הסדר בילדותה הטביע חותם עמוק עליה גם כעבור שנים, ובין היתר אפשר שפעלו להתרחקותה מחיק הקיום המעשי של המצוות.

קולה של שפירא בליל הסדר היה בזמנו רדום ומושתק, פשוטו כמשמעו. אותה עת בילדותה לא אזרה חוה שפירא עצמה עוז לגלות את צפונות לבה לאיש מבין דמויות הגברים, וכאבה הפנימי היה אצור בקרבה גם בחלוף שנים רבות. באותה שעה אף לא היו מונחים באמתחתה הכלים המתאימים שבאמצעותם יכלה להכיר מדעתה העצמית כי יש לה זכות להשמיע את קולה.

כאמור, חוויית ההדרה הספציפית של שפירא בלילי הסדר אינה דבר שיש לו בסיס במקורות. עם זאת, באשר להיבטים האקטואליים של הנושא, חיוני גם לסייג ולהנהיר כי מכל מקום אין אפשרות להקיש מכאן באורח גורף וכוללני על מכלול ענייני הדרת נשים ביהדות.

*   *   *

לעומת תיאורה זה של חוה שפירא, ברצוני להעלות את דמויותיהן של שתי נשים למדניות, אשר לגביהן אנו יודעים שהן נשאו ונתנו בדברי תורה עם תלמידי חכמים, מִבָּאֵי בית אביהן.

דמות למדנית מרתקת היא בילה פאלק, אשת הרב יהושע פאלק כ"ץ (1555–1614), מחבר ה"פרישה ודרישה" לטור שולחן ערוך. בהקדמה לחיבורו של אביו "פרישה ודרישה" לטור יורה דעה מעלה הרב יוסף פאלק את שבחה של אמו בילה, שנודעה בצדקנותה ובלמדנותה בתורה.

וכך הוא כותב באשר לשיעור למדנותה:

"וכל ימיה [...] עמדה תמיד בזריז[ו]ת קודם אור היום כמה שעות והרבית להתפלל בכוונה גדולה בתפילת ובתחנונים לפני המקום ב"ה. [...] ואחר התפִלה לא שם נפשה לשום דבר בטלה רק מחיל אל חיל עוסקת בתורה פרשה של ימי השבוע עם פרש"י ושאר מפרשים כידוע לכל תלמיד אמ"ו [=אבי, מורי ורבי] ז"ל מאוכלי שלחנו שתמיד אשר היו פוטרין השלחן בדברי תורה היתה אוזרת כגבר חלציה במשא ומתן הד"ת [=הדברי תורה] ולפעמים אשר המציא [!] מדעתה איזה פשט מתוק מדבש נופת תטופנה שפתותיה ובפרט בדיני נשים ובהלכות נדה היתה בקי [!] כמעט כאחד מבעלי הוראה."2

בנה מוסיף להביא מפיה שני חידושי הלכה בעניין הדלקת נר יום טוב, הלכות שלגביהן קיימים דיונים בספרות ההלכה המאוחרת יותר, אם כי יש מקום לבחון את מידת החידוש הממשי המצוי בהם.

לאחר הסתלקות בעלה עלתה לארץ ישראל. היא סובבה על כל קברי הצדיקים שבכל עיר ולבסוף התיישבה בירושלים, "כששמעה הטוב נתרבה ונתגדל שם עד למעלה". היא התגוררה בירושלים במהלך שמונה עשרה שנים, עד לפטירתה בגיל חמישים ושמונה. כבוד רב חילקו לה במותה, והיא נקברה בכבוד גדול בסמיכות לקבר זכריה הנביא.

אם כן, מדברי הרב יוסף פאלק עולה כי בילה פאלק הגיעה לדרגת לימוד גבוהה בתורה, ובהקשר למדרגתה בידיעת הלכות נידה הִשְׁוָה אותה לרמתם של תלמידי חכמים. לענייננו מעניינת באורח מיוחד העובדה שהיא נשאה ונתנה בדברי תורה עם אוכלי שולחן בעלה.

אישה אחרת שראוי להעלות את העדות המעניינת הקשורה אליה היא דיליסיה קראוז (1851-1934), בתו של הרב דוד בן שמעון (1822-1879), שנודע בכינויו "צוף דב"ש".3 חכם זה נולד ברבאט שבמרוקו, ועלה ארצה בראש קבוצת רבנים בשנת תרי"ד (1854) או בשנת תרט"ו (1855). הוא התיישב בירושלים, והיה לראש רבני עדת המערבים בעיר. דיליסיה נישאה בשנת תרל"ה (1875) לרב יוסף קראוז, מזכיר כולל הונגריה בירושלים, והייתה אפוא בת שלוש בעת עלותה עם משפחתה.

פנחס גראייבסקי ייחד לה דברים בחוברת הראשונה של "בנות ציון וירושלים", שיצאה לאור בשנת תרפ"ט, בכותבו בין היתר:

היא ירשה מאביה את כל מדותיו התרומיות ומעלותיו הטובות, ועוד בהיותה צעירה לימים למדה תורה וחכמה והיתה בקיאה בקיאות גדולה בש"ס ופוסקים והיתה תמיד מתוכחת עם באי בית-אביה בסוגיות גמרא ובפרושים רבים של פרשת השבוע.

לדברי גראייבסקי, מידע זה הגיע לידיעתו באמצעות הסופר אברהם אלמאליח.

באשר לשתי הנשים הלמדניות הללו חשוב לציין את הנקודות העקרוניות הבאות: מצד אחד, מלשון הדברים שנכתבו עליהן נראה לומר כי הנשים גופן, אשר גילו מצד עצמן עניין רב בלימוד תורה מתקדם בהשוואה לבנות זמנן, הן אלה שאזרו עוז ואומץ להיכנס לשיח עם אותם תלמידי חכמים באי בית אביהן. אולם מצד שני, חיוני להזכיר כי איש לא עצר מבעדן או מנע מהן לקיים שיג בדברי תורה עם דמויות גברים, ומלהביע דברי תורה וחידושים בחברת יודעי תורה ולומדיה.

במסתו "חכמת נשים" שנתחברה במלאות יובל לגב' שושנה פרסיץ, אשר צוין בכסליו תש"ג (נובמבר 1942), הביע ש"י עגנון נחמה כלשהי על שנשתמרו דברי הלכה שונים מפי נשים, אולם בה במידה ביטא את התפיסה כי על הנשים עצמן רובצת במידה ידועה הָאָשְׁמָה על אשר לא עלה בידי אישה כלשהי להוציא מתחת ידיה חיבור הלכתי שלם.4 חוה שפירא עצמה, במסתה רחבת-ההיקף "דמות האישה בספרותנו", שהתפרסמה בשנת 1930 בכתב העת "התקופה", הטילה על הנשים עצמן את מקצת הָאָשְׁמָה על כך שתחום הספרות נותר חֲסַר נוכחות נשית.

הענקת קול לאישה קשורה במידה מסוימת גם בחינוך ובהכשרה מתאימים מצד החברה, אולם בד בבד חובה על הנשים עצמן להשמיע את קולן, בין היתר בלימוד התורה, מתוך הכרה וידיעה כי זכות זו נתונה ושמורה להן וכי הן רשאיות לעשות זאת, מבלי לבקש אישור ממאן-דהו. יש הנוהגים בסוף ליל הסדר לומר את מגילת שיר השירים, בעוד שלפי מנהגים רבים קוראים מגילה זו בשבת חול מועד פסח. כמדומה כי יאה וראוי לקרוא ולהחיל על ענייננו את הפסוק המופיע לקראת סוף שיר השירים (ח, יג): "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי".

 

----------------

הערות

[1]. ראו באורך י' לוין, "'הגם את צריכה לקדש את הלבנה?!'", הצופה, יום שישי, ט"ז בחשוון התשס"ט, 14 בנובמבר 2008, סופרים וספרים, עמ' 60, 62-63. בכוונתי להרחיב עדיין ביתר שאת אחדים מבין הנושאים המוזכרים במסה זו.

2. על דמות זו ראו ביתר הרחבה י' לוין, "נשים למדניות בירושלים", מבוע, כו (תשנ"ד), עמ' 100-101, 117-118; י' לוין, "נְשׁוֹרֵר שִׁיר לִכְבוֹד נָשִׁים לוֹמְדוֹת תּוֹרָה – שיר על נשים למדניות ומקורותיו", מבוע נ (תשס"ט), עמ' 78-92. בכוונתי להתייחס בהרחבה לחידושי התורה של בילה פאלק בעיון נפרד.  

3. ראו פ' גראייבסקי, בנות ציון וירושלים, ד"צ ירושלים תש"ס, עמ' 38-39; ר' קרק, "שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה –  'מחנה ישראל' והרב צו"ף דב"ש", חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה, בעריכת ש' שטרית, תל-אביב 1991, עמ' 66-83; מ' בן יעקב, עלייתם והתיישבותם של היהודים המערביים (יהודי צפון אפריקה) בארץ-ישראל במאה הי"ט, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשס"א. 

4. ש"י עגנון, "חכמת נשים", מעצמי אל עצמי, ירושלים ותל-אביב תשל"ו, עמ' 294-298. ועיינו עוד י' לוין, "נשים אורתודוקסיות בזמננו כמחברות תפילות לכלל ישראל", להיות אישה יהודייה, קובץ שני, בעריכת מ' שילה, ירושלים תשס"ג, עמ' 413-432.

 

מאמר זה מתפרסם בגיליון שבת הגדול של העלון "שבת שלום". הרישום הביבליוגרפי: יעל לוין, "'לילי פסח' לחוה שפירא: על הדרת נשים והכלתן – ליל הסדר כמשל", שבת שלום, פרשת צו תשע"ב, גליון 744.

 

© כל הזכויות שמורות ליעל לוין