והייתם לי לעם

במסגרת תקופה זו של ספירת העומר המסמלת את התהוות ישראל לעם, בין יציאת מצרים של ימי הפסח לבין הפיכתנו לעם במעמד הר סיני בחג השבועות, אנו מציינים גם את יום הפיכתנו לאומה עצמאית במדינת שראל. מגילת העצמאות, שנחתמה ביום זה, קושרת בין היסוד היהודי-דתי לבין היסוד הלאומי של עם ישראל.

במסגרת תקופה זו של ספירת העומר המסמלת את התהוות ישראל לעם, בין יציאת מצרים של ימי הפסח לבין הפיכתנו לעם ממש במעמד הר סיני בחג השבועות, אנו מציינים גם את יום הפיכתנו לאומה עצמאית במדינת שראל. מגילת העצמאות, שנחתמה ביום זה, קושרת בין היסוד היהודי-דתי לבין היסוד הלאומי של עם ישראל:

"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית... מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

מה טיבו של הקשר הרעיוני בין היסוד היהודי-דתי לבין היסוד הלאומי, בין היציאה משעבוד מצרים וקבלת עול מלכות שמים לבין קבלת עצמאות מדינית במדינת ישראל?

לעניין היסוד היהודי-דתי, נפנה לדבריו של הרב קוק הכותב על היציאה משעבוד מצרים:

"אמנם העבדות ודאי גרמה כמה דברים רעים, כמה תכונות נשחתות, ואין צריך לומר רעות וצרות בהווה שלה לאותם הסובלים אותה אז, אבל גם תכונת ההכנעה, וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבד ה' באמת, להיות יכולים לבטל הרצון העצמי והנטיה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמים"[1].

העבדות היא שלב מקדים להפיכה לעם דתי ולקבלת עול מלכות שמים. תכונת ההכנעה המצויה בעבד היא הכנה לקראת היות האדם עבד לה'. בהקשר זה מסביר הרב ראובן פיירמן[2], כי מושג החירות הוא מושג פרדוקסאלי שכן חירות מוחלטת כוללת בתוכה את היכולת להשתעבד. אם כן, העבדות מהווה מרכיב מהותי בהיותנו בני חורין והפיכתנו לעם.

ביסוד הלאומי ניתן למצוא מרכיב דומה. העבדות היא מרכיב מהותי בהיותנו עם בעל אוטונומיה מדינית. כאן נפנה לתפיסתו של לוינס:

"חירותו של אדם היא חירותו של משוחרר מעבדות הנזכר בשעבודו והחש סולידריות כלפי כל המשועבדים (...) הוא מזכיר לנו חוב העומד תמיד לפירעון"[3].

החירות נושאת עמה את זיכרון העבדות, ולכן גם את החובה העומדת לאדם בהיותו בן חורין. לכן, גרעין השעבוד הקיים בכל אדם מחייב אותו במסגרת הקשר שלו עם האחר. במסגרת קשר זה, כך לפי לוינס, יש להביט אל פני האחר, מבט אשר יוביל את האדם לכבד את האחר ולקחת עליו אחריות[4]. לכאורה, דברים אלה מצמצמים את חירותו של האדם, שכן כיבוד האחר מטיל עליו מחויבות. אך לצורך קיום מדינה צודקת, הם הכרחיים. לפי לוינס, ההתקשרות הראויה עם האחר בחברה אשר מושתתת על חוקים ומוסדות פוליטיים, מבוססת על קבלת מגבלות על החירות. יחס של כבוד אנושי בין האדם לאחר יוביל ליחס של כיבוד זכויותיו החוקיות. במילים אחרות, כיבוד אנושיותו של האחר וכיבוד זכויותיו הם שני דברים התלויים זה בזה. אנו מכבדים את האחר תחת החוק משום שאנו מכבדים אותו באופן בסיסי. אנו מכבדים את האחר באופן בסיסי (דואגים לו ולוקחים עליו אחריות) במדינה שבה החוקים מעניקים זכויות אדם ומבטאים את היחס שלנו כלפי זכויות האחר[5]. קיומו של עם לאומי מתבסס על עצמאות ואוטונומיה, אך גם טומן בחובו דרישה מהאדם לוותר במידת מה על חירותו על מנת לאפשר את קיומה הראוי של המדינה.

היסוד המשותף, אם כן, בין ההפיכה לעם יהודי המקבל על עצמו עול מלכות שמים לבין ההפיכה לעם לאומי במדינה עצמאית, הינו היסוד של הגבלת החירות. יסוד זה מוביל מצד אחד לתחושת הכנעה בפני הקב"ה, ומאפשר מצד שני קיומה של מסגרת חברתית המושתתת על כבוד כלפי חבריה.

נדמה כי קיים קשר רעיוני נוסף בין היסוד הדתי ליסוד הלאומי: ביסוד הלאומי עצמו קיים יסוד יהודי-דתי. לפי לוינס, הקשר בין האדם לאחר, קשר הכרחי בקיומה של מדינה צודקת, כולל בתוכו מרכיב אינסופי. הקשר עם האחר כולל מבט על פניו של האחר. עם זאת, פניו אינם ניתנים למיצוי, לא ניתן להגדירם באופן מלא, הם שונים, אינסופיים[6]. אינסופיות זו הינה התשתית להכרת אינסופיותו של הקב"ה[7]. על כן, סוג הקשר עם האחר האמור להימצא במדינה טומן בחובו גם מרכיב אמוני דתי, של זיקה לאל.

קשר רעיוני זה בין היסוד הדתי ליסוד הלאומי דומה ניתן למצוא גם במסכת אבות ו', ב':

"אמר רבי יהושע בן לוי... 'והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חָרוּת על הלוחות'. אל תקרא חָרוּת אלא חֵרוּת, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

הרב ליכטנשטיין מציין כי חירותו של אדם איננה מוחלטת. התורה, ובכלל זה השמירה על חוקיה, משעבדת את האדם לקב"ה, אך מערכת חיים זו גורמת לו להתעלות ולהיות בן חורין[8]. מעבר לכך, ניתן לומר כי ההגנה על חירות האדם נשענת על קיום הדברים החרותים (חרוטים) על הלוחות, על מערכת הכללים שניתנו מאת הקב"ה.

הקשר בין עם ישראל והקב"ה אשר החל ממעמד הר סיני, מקבל משמעות נוספת בקבלת העצמאות במדינת ישראל. קשר זה של עצמאותנו כעם יהודי במדינת ישראל עשוי להפוך את האידיאלים המוזכרים במגילת העצמאות לממשיים, ולקיום חזונם של נביאי ישראל "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים"[9].

* עו"ד נרית גרוסמן, דוקטורנטית למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.

 


[1] הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק הגדה של פסח עם פירוש עולת ראיה מ"ט (תשכ"ג). לברר אם זהו האזכור הנכון.

[2] נמסר בשיעור בע"פ של הרב ראובן פיירמן בנושא "חירות", ביום כ"ג אדר ב' התשע"א. ניתן למצוא ב: www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=48161&cat_id=3781

[3] עמנואל לוינס "'לכל הכלבים שבעולם' או הזכות הטבעית" חרות קשה: מסות על היהדות 221, 222 (זו'אל הנסל עריכה מדעית, עידו בסוק ושמואל ויגודה מתרגמים, 2007).

[4] לוינס תופס את הפנים לא כקלסתר אלא כתזכורת מוסרנית. בהיותם ערומים וחשופים, פני האחר אינם רק ממחישים את עצם קיומו של הזולת בעולם, אלא מביעים את שבריריותו ואת פגיעותו. לפיכך הם מאיצים בנו לכבד שבריריות זו ולא לנקוט באלימות כלפיו, ובאופן חיובי – לכבד אותו. זאב לוי האחר ואחריות: עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס 87 (1997). ז'ואל הנסל "צדק ואין סוף במשנתם של עמנואל לוינס ואנרי ברגסון" יהדות: סוגיות, פנים קטעים זהויות: ספר רבקה 649, 658 (חביבה פדיה ואפרים מאיר עורכים, 2007). מאיר "מקומן של ארץ ישראל ומדינת ישראל במשנתו של עמנואל לוינס" מטאפורה: כתב עת לפילוסופיה (3) 41, 43 (1993). 

[5] MICHAEL L. MORGAN, DISCOVERING LEVINAS 287 (2007).

[6] "הפנים אינן 'נראות'. הפנים אינן יכולות להיות מוכלות בשום דבר, והן מוליכות אותך אל מעבר". עמנואל לוינס אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו 68 (אפרים מאיר ושמואל ראם מתרגמים, יעקב גולומב עורך, 1996).

[7] "באמצעות יחסי עם הזולת, אני נמצא בזיקה לאלוהים. היחס המוסרי מאחד אפוא בבת אחת את התודעה העצמית עם תודעת אלוהים". עמנואל לוינס "דת של מבוגרים" חרות קשה: מסות על היהדות 73, 79 (זו'אל הנסל עריכה מדעית, עידו בסוק ושמואל ויגודה מתרגמים, 2007).

[8] הרב אהרן ליכטנשטיין "כי עבדי הם – שיחה לפרשת בהר", בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר ציון. ניתן למצוא ב: www.etzion.org.il/vbm/archive/8-sichot/30behar.rtf.

[9] יחזקאל ל"ו, כ"ח.