?"יוכבד, מרים, בתיה וציפורה - האם היו מצטרפות ל"קולך

"ותתצב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ..." - התייצבות, אחריות, אחווה וסולידריות, דעה עצמאית וידיעת התורה, והסתכלות לרחוק...אז כן, כנראה שהן היו מצטרפות.

2009-03-29

לאחרונה יצא לאור הספר "השמיעיני את קולך", לכבוד עשור ל"קולך" (בעריכת רחל קרן, יו"ר "קולך") מאגד מבחר מהמאמרים שהופיעו בעלוני "קולך" בעשור שחלף. המאמרים מרתקים מאין כמוהם ומביאים עמם משב רוח רענן של תורה, מנקודות מבט, שאפשר לקרוא להן נשיות, אבל לא רק...

הדברים הבאים מבוססים, רובם ככולם, על חומרים ששאבתי מהספר, ובעיקר על רוחו: רוח של העצמה נשית, של דוגמא אישית-נשית ומעל לכל - אמונה. אמונה בכוחותינו לעשות, ללמוד, להיות מרכיב שוויוני בעולם היהודי, ההלכתי, וכמובן, אמונה גדולה בבורא עולם ובתורתו, אשר במהותם תומכים ומאפשרים לכל זה לקרות.

יוכבד, מרים, בתיה וציפורה מופיעות בפרקים הראשונים של ספר שמות, אשר מתארים את קשיי השעבוד במקביל לקורות חייו של משה עד התגלותו של הקב"ה אליו והטלת השליחות.

בניגוד לתורה ולתנ"ך בכלל, דווקא במציאות הקשה במצרים בולטות הדמויות הנשיות בהשפעתן, בעוצמתן ובגבורתן.  הנשים הללו מוזכרות, מוגדרות ופועלות מתוך "מעמדן הנשי" - הן היו אמא, אחות, רעיה ובת. נראה לי כי באה התורה להראות לנו שהתפקידים הנשיים לא צריכים לכוון אותנו לפסיביות, לתלות ולהצטמצמות (במרחב הפרטי והאישי ובכלל), אלא להיפך - התפקידים הנשיים נותנים לנו עוצמה, נותנים לנו ייעוד, נותנים לנו אחריות, ואינם נותנים לנו להתחמק מאתגרים...

הנשים הראשונות המופיעות בספר שמות הן "מיילדות העבריות" - שפרה ופועה.

ידועה המחלוקת האם הן נשים מצריות שיילדו את העבריות, או מיילדות עבריות ממש, אך בכל אופן נאמר עליהן במפורש שהיו "יראות אלוקים". נחמה ליבוביץ מביאה את פרשנותו של שד"ל שאם היו עבריות לא היה צריך להזכיר שהיו יראות אלוקים. לכן, כנראה שהיו מצריות, ואולי ככאלה אפשר להכתיר אותן בתור "חסידות אומות עולם" הראשונות. (הערה שלי,  אם הן היו עבריות, לא היה סיכוי שהן היו מוזמנות לפרעה)

בספר מופיע מאמר מעניין ומרגש מאת ירדנה קופ-יוסף ("כי חיות הנה") אשר מעלה על נס את גבורתן של הנשים בתקופת השואה לאור גבורתן של המיילדות והיולדות במצרים. המדרש (שמות רבה, פרשה א) אומר ששפרה ופועה היו יוכבד ומרים - אמו ואחותו של משה.

מי היו המיילדות ?, ... "רבי שמואל בר נחמן אמר: אשה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היו למרים אלא ה' שנים ... אמרו רז"ל: הולכת הייתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה, והייתה זריזה ...פועה שהייתה נופעת יין בתינוק אחר אמה, ד"א: ... פועה שהיתה מפיעה את התינוק כשהיו אומרים מת, ... ד"א: פועה שהופיעה פנים כנגד פרעה, וזקפה חוטמה בו ואמרה לו אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלוקים ליפרע ממנו, נתמלא עליה חמה להרגה. שפרה שהייתה משפרת על דברי בתה ומפייסת עליה, אמרה לו אתה משגיח עליה תינוקת היא ואינה יודעת כלום".
ניתן להבין את פרשנותם של חז"ל, כיוון שהתכונות של המיילדות - אומץ, תבונה, אסרטיביות, מוסריות, אמונה, תושייה ופעלתנות - מופיעות ומאפיינות את יוכבד ומרים, הן בפשט והן במדרשים.                           

המדרשים מספרים לנו על מרים, כילדה צעירה, אשר בימי השעבוד והגזירות הקשים היא זו שמעודדת את אביה לאמונה ולהמשך החיים הנורמאליים, הטבעיים של המשפחה היהודית:

"וילך איש מבית לוי" - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: לשווא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן (סוטה, דף יב, א).

חז"ל מרחיבים את הסיפור ומתארים את כל נשות הדור כמאמינות גדולות יותר מבני זוגן. המדרש (סוטה דף יא, ב). מתאר כיצד הן מקבלות סיוע מהקב"ה במאמציהן לפתות את הגברים, להרות וללדת בשדה ולשמור על התינוקות הרכים. ודווקא בהקשר הזה - אשר מפרט ומתאר סיטואציות לא ממש צנועות, לכאורה - אומרים חז"ל:  "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים".

חז"ל יודעים להעריך את הנשים אשר לא נכנעות למציאות אכזרית, נשים אשר לא מתחמקות מאחריות, נשים אשר הופכות את יכולותיהן ותפקידיהן הנשיים הפרטיים לייעוד חברתי ומנצלות את כל כוחותיהן ותבונתן כדי לממש את הייעוד הזה. נשים חזקות, מאמינות, חכמות - אשר רק בזכותן התקיים עם ישראל, ונגאל ממצרים.

בין שורות המדרש אני מוצאת גם סולידאריות נשית -  תומכת, משתפת, מגבה, מעודדת - אשר כל כך חשובה כדי להעז ולעשות...

בפשט התורה יוכבד, כנראה, היא הדוגמה לכל נשות ישראל. אחרי הריון ולידה בתנאים בלתי אפשריים יוכבד מגדלת את בנה במשך שלושה חודשים, ולאחר מכן -בלית ברירה - בוחרת באפשרות הפחות גרועה מכולן ומניחה את משה בתוך תיבה ביאור. היא מכלכלת את צעדיה בחוכמה רבה, מנסה לגונן על הילד ככל האפשר, וליצור עבורו הזדמנויות ואפשרויות להצלה, ואחותו נשארת בין קני הסוף כדי להשגיח עליו. גם כאן חז"ל מרחיבים את היריעה מעבר לסיפור פשוט של אחות בכירה שדואגת לתינוק:

שהיתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל; וכיון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולו אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך! וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתך! והיינו דכתיב: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו", לידע מה יהא בסוף נבואתה (סוטה, דף יג, א).

מעניין שבפרקים הראשונים בספר שמות  יוכבד מרים אינן נזכרות בשמותיהן. עובדה זו מחזקת את התחושה שמדובר בדוגמאות מייצגות של כלל נשות ישראל בדור ההוא.      

ואז מופיעה דמות נשית שלישית - בת פרעה (היא בתיה, עפ"י מדרש חז"ל).

גם במעשיה של בת פרעה חוזרים ומופיעים המוטיבים של אומץ, עשייה והיכולת להעז ולצאת כנגד המקובל וכנגד המלכות, אפילו אם המלך הוא אביה...

איילת וידר-כהן במאמרה בספר ("בזכות הדיאלוג והחמלה") משווה בין אבות ובנות בשני זוגות: עמרם ומרים, פרעה ובתו. שני הגברים נבהלים... פרעה נבהל מהאיום על שלטונו וגוזר על הזכרים. עמרם נבהל מגזירתו של פרעה ומתרחק מאשתו (ובעקבותיו כל הגברים). הם בוחרים בתגובות של עצירת הקיום, עצירת ההמשכיות. הנשים, הבנות - אינן נבהלות... בניגוד לאבותיהם, הן בוחרות בדרך של התמודדות, של עשייה נגדית שתרבה טוב שיבטל את הרוע.

וידר-כהן מדגישה  שתי דרכים, שהבנות בוחרות בהן כהתמודדות מול הרוע:

הדרך האחת: דיאלוג - הידברות, הסבר, עידוד - הדרך שבה נוקטת מרים, ומצליחה לשכנע את אביה.

הדרך השנייה: חמלה - היכולת לראות את סבלו וכאבו של האחר והאומץ להתגייס להצלתו. בדרך הזו נוקטת בת פרעה, אשר כמובן לא מדברת כלל עם אביה בנושא זה, אלא פועלת באופן עצמאי, החלטי, ומתוך  מוסריות טבעית, אמיתית וצודקת: "ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמל עליו" (שמות ב, ה-ו).

שתי הדרכים הללו - דיאלוג וחמלה - באות לידי ביטוי בתפקידים הנשיים המסורתיים, אך גם כאן אנו רואים ולומדים על האפשרות והחשיבות של הרחבת התפקידים ויציאה מן הפרטי אל החברתי-כללי.

בסיטואציה המרגשת המתוארת בפרק ב', בולטת במיוחד (חוץ מבת פרעה) מרים, אשר נוהגת בחוכמה רבה ובשיקול דעת (למרות גילה הצעיר). מרים בוחרת במילים הנכונות ובעיתוי הנכון, נותנת לדמות הסמכותית והמחליטה (בת פרעה) להגיע למסקנה הנכונה בכוחות עצמה, מציעה הצעות מעשיות כפתרון לבעיה, ומבצעת בעצמה את מה שהציעה. בזכות תושייתה ויוזמותיה של מרים מתחברות כל הנשים החזקות כדי לספק לתינוק משה, את כל מה שהיה נחוץ לו:אמו יוכבד, האם הביולוגית, מספקת לו את קיומו ומזונו.

בת פרעה דואגת לחינוכו בארמון המלך. אין ספק כי חינוך זה תרם ליכולתו של משה להיות מנהיג חזק... קשה להאמין שמישהו מעם העבדים המושפל והמדוכא היה מצליח לצאת מה"ראש" הזה ולהוביל מהלך כל כך מהפכני ומשמעותי!

אחותו מרים, שומרת עליו ומספקת לו את תחושת הביטחון והאמונה. בסרט "נסיך מצרים" שיצר שפילברג בעקבות מדרשי חז"ל, מתוארת בפירוט רב תרומתה הגדולה לשמירת זהותו העברית של משה ויצירת הקשר שלו עם עמו, גם בעת גדילתו בארמון כנסיך מצרים.אין ספק שהשילוב בין שלוש הנשים הוא שיצר את הדמות המופלאה, העל-אנושית - משה רבנו. השילוב הזה הוא הסיבה לכך שכאשר "ויגדל משה" - "ויצא אל אחיו..." (שם, יא).

מרים אינה עוזבת את אחיה, גם אחרי שגדל והיא שותפה לו בהנהגה ובנביאוּת. מרים היא דמות נשית יוצאת דופן בתורה (ובתנ"ך בכלל) ולא יפלא, אם כן, שהיא מוזכרת ב-14 מאמרים בספר! קצרה היריעה כאן מלהכיל את כל המסרים והמשמעויות הטמונים בדמותה ואסתפק רק באזכור המאמר של חנה השקס  ("בחירתה של מרים"), אשר מביאה בפתיחתו את שירה של יוכבד בת-מרים.

... אֲסַפֵּר מְקַנְּאָה וּמְצֹרַעַת,
אֲסַפֵּר מַלִּינִה עַל עַצְמִי.
הִשְׁבַּעְתִּיך בִּנְזִירוּתֵך לֹא נִכְנַעַת,בִּבְדִידוּתֵך הַזְּהוּרָה נָא חֲיִי!
עָמְדָה מֵהַלַּחַשׁ מְנֻדְנֶדֶת
כְּמִלובֶן פַּעֲמֵי הַגַּל.
גָּחֲנָה עַל הַתִּינוֹק כְּנֵדֶר,
כְּצַו, 
כִּפְדוּת,
כְּגוֹרָל.

במאמר מדברת חנה על המחירים ש"משלמת" מרים בבחירתה יוצאת הדופן ללכת אחרי הייעוד שלה. ייעוד אשר שונה מתפיסת הזהות הנשית הסטריאוטיפית, השמרנית. ייעוד של מנהיגה, של נביאה, של מי שדואגת לצורכי העם כולו ולקיומו הפיזי והרוחני.

בסוף פרק ג' מופיעה הדמות הנשית הרביעית בחייו של משה: ציפורה בת יתרו, כהן מדין, אשר ניתנת למשה לאשה ויולדת את בניו.

ציפורה וילדיה מצטרפים למשה במסעו למצרים, אחרי שהקב"ה מתגלה אליו בסנה ומטיל עליו את השליחות. בדרך, במלון, מתרחש אירוע רוחני מוזר וקשה להבנה: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שם ד, כד). מהפשט לא ברור על מי נגזר מוות - על משה או על בנו. ייתכן שהיה האירוע קשור לדחיית מצוות ברית מילה, אך יש בכך קשיים (למשל, ידוע שבני ישראל בכלל לא קיימו מצווה זו במדבר).

פרשנות אחרת מסבירה את עונש המוות בכך שמשה היסס ודחה שוב ושוב את יציאתו לשליחות. הקב"ה אומר למשה להגיד לפרעה:  "ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנוכי הורג את בנך בכורך" (שם). בדברים אלו מהדהד המסר של הקב"ה למשה: אם אתה ממאן לקיים שליחותי ומצוותי הנה אנוכי הורג... כך או כך, מי שמצילה ממוות (את משה או את הילד) היא ציפורה. שוב אנחנו רואים כאן את התכונות הנשיות הדומיננטיות מהסיפורים הקודמים: תושייה, יוזמה, אומץ, מעשיות.

מכאן ואילך בספר שמות "נעלמת" ציפורה. אביה יתרו מנסה להחזיר אותה ואת בניה אל משה, אך  אינו מצליח.

בספר במדבר, בסיפור ה"אשה הכושית", ציפורה אינה מוזכרת בשמה, אך המדרשים מלמדים אותנו שעיקר טענתה של מרים היה כנגד פרישותו של משה מאשתו... האחות השומרת והמגוננת ממשיכה בתפקידה גם במדבר ומנסה לחבר את אחיה אל המציאות, אל החיים האנושיים. כאן טעתה מרים כי לא הבינה שבעת ההיא משה כבר נמצא ברמות רוחניות גבוהות יותר. היא נענשת וחל היפוך תפקידים, או סגירת מעגל, ביחס בינה לבין אחיה: עכשיו הוא זה הדואג לה, ומציל אותה בתפילתו לקב"ה.

נשאלת השאלה: מדוע פרש משה ממשפחתו?

שלומית מוטרו במאמרה בספר ("הנשים בחיי משה") טוענת כי משה פרש מחיי משפחה כדי להתמסר למשפחתו החדשה - עם ישראל. לפי התיאוריה שלה, ב"משפחה" הזו, הילדים הם כמובן בני ישראל, האב המקפיד והמרוחק הוא הקב"ה, ובתפקיד האם, הדואגת, השומרת, המפייסת - משה רבנו.

גם משה בעצמו משתמש לתיאור תפקידו בדימויים אימהיים. כשמשה כועס על בני ישראל בקברות התאווה, הוא בא בטענות כלפי הקב"ה: "האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילדיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך..." (במדבר יא, יב).

שלומית מוטרו אומרת כי במקומות רבים מתואר משה כעבד ה', אך קיימים פסוקים שבהם הקשר שבין הקב"ה למשה מתואר כקשר אינטימי, שיכול להצטייר כמשל למערכת יחסים זוגית.

גם אם הפרשנות הזו קצת מרחיקת לכת, בכל מקרה בתפקידים שממלא משה במדבר כלפי עם ישראל יש הרבה מהתפקידים שמילאו הנשים בחייו:

כמו שפרה ופועה - משה מציל את בני ישראל ממצרים ומגזירות השמד של פרעה.

כמו יוכבד, שהיתה אחראית על ההזנה - משה הוא הכתובת לבני ישראל כשהם זקוקים למזון ולמים או לשיפור התפריט (למשל, הבקשה לבשר).

כמו מרים, שמתוך אמונה גדולה שמרה על משה והצילה אותו בעזרת היאור, כך הוא הציל את בני ישראל בחציית ים סוף. כמו מרים, גם משה דואג לחיבור הנכון בין הקיום הפיזי, הקיום רוחני ושמירת הזהות.

כמו בת פרעה, שגידלה וחינכה את משה מחוץ לביתו והכינה אותו לתפקידו העתידי, כך גם משה מנהיג ומחנך את בני ישראל במדבר ומכין אותם לקראת כניסתם לארץ, לביתם.

וכמו ציפורה אשר פעלה בתושייה למען שמירת הברית והצלת החיים -משה מציל שוב ושוב את בני ישראל מפני כעסו של הקב"ה ורצונו לכלותם כי לא התנהגו כראוי.

שלומית מוטרו מסכמת את מאמרה במילים: ההתייחסות להשפעתן של נשים על תפקידיו של משה נותנת נקודת מבט חדשה על תפקידן של הנשים בקיומו ובהתפתחותו של עם ישראל.

בשני מאמרים נוספים בספר מצאתי עוד קישורים בין סיפור גאולת מצרים לארגון "קולך".

במאמרה קוראת אסתי מלמד לפרשת וארא "משבר אמצע הסיפור". לאחר האופטימיות הגדולה של פרשת שמות, אשר בה קם מנהיג גדול לעם ישראל - פרשת וארא מביאה לנו את הקשיים הראשונים בתפקידו. משה אינו מצליח לשכנע את פרעה, הוא מכביד את עולו על העם והם לא מקשיבים למשה. המכות מתחילות, ובעיניים של בני הדור ההוא, נראה כי תהליך הגאולה הולך ומסתבך ומתרחק מסופו הטוב...

אסתי מונה שלוש דרכים אשר יכולות לעזור בהתמודדות עם משבר:

הדרך הראשונה נרמזת לנו בפרשת וארא. הקב"ה שולח שוב את משה לדבר עם פרעה, ומיד לאחר מכן נקטע הרצף הסיפורי בפירוט תולדות משה ואהרן. בא הכתוב ומלמד אותנו שבשעת משבר ניתן ל"היעזר במשפחה" ורצוי להיזכר ולהישען על שושלת היוחסין - את/ה לא לבד! את/ה חוליה בשלשלת הדורות. הסתכלות אל העבר ואל העתיד יכולה לתת כוח להתמודד עם ההווה. הדרך השנייה היא תקשורת. במצרים - משה התקשה בדיבורו והעם (וכן פרעה) לא הקשיבו לו... האילמות מחד, והתחושה שלא מקשיבים לך מאידך, הם סממנים ידועים של כל משבר. כל מאמץ  לדבר, להסביר, להיפתח ולפתוח מעגל של תקשורת, מקרב להתמודדות עם המשבר.

הדרך השלישית קשורה לתאריך בו נקראת פרשת "וארא", בסביבות ראש חודש שבט, שבו חל ראש השנה לאילנות - המחשה נהדרת למצב שבו גם אם על פני השטח הכל עוד נמצא בתרדמת חורף, הרי מתחת לפני השטח יש כבר סימנים ראשונים להתחדשות, פריחה ולבלוב...

ואיך כל זה קשור לארגון 'קולך'?

בעשר השנים שחלפו מאז ייסודו התבסס הארגון וקולו מוכר וידוע ברחבי העולם היהודי. יחד עם זאת, אנחנו עדיין באמצע התהליך, עדיין לא כולם מקבלים אותנו בזרועות פתוחות, עדיין אנו "משלמות מחירים" על בחירותינו ולא פעם אנו חוות משברים בהתגשמות המטרות והחזון.

במצבי משבר כאלו אפשר להיעזר בהצעותיה של אסתי כדי להתמודד, ולהמשיך להאמין ולעשות:

1. לזכור שאנחנו חוליות בשלשלת ארוכה ומפוארת של נשים. מצד אחד - נשים כמו יוכבד ומרים,