על הפרשה, הפותחת בבשורת הגאולה, בשורה מרשימה ומרגשת שהפכה להיות אבן יסוד מנחה לתהליך הגאולה.

2009-01-20

שמות פרק ה:

פרשת וארא פותחת בבשורת הגאולה, בשורה מרשימה ומרגשת שהפכה להיות אבן יסוד מנחה לתהליך הגאולה, כעין מגילת הגאולה וחזונה:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'. (שמות ה, ב-ח) 

בסיומו של קטע זה הכתוב מנחית אותנו לתוך העבדות השפלה במצרים, כמקלחת קרה ניתכת עלינו תגובתם של בני ישראל, או בעצם חוסר תגובתם, שכן "לֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט). 

הסיפא של הבשורה אומרת דרשני, אם אין אפשרות אפילו להקשיב, בתוך הדיכוי הנורא, בשביל מה נמסרו המילים הגבוהות הללו, המנותקות לחלוטין מן המציאות הקשה. עיון בקטע המקדים את הפרשה שלנו מחזק את הקושיה, שכן שם כבר מבטאים ישראל את זעפם וקוצר רוחם כלפי משה ואהרן ש'מבלבלים להם את המח' ומרעים את מצבם:

וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֹתָם--בְּרָע לֵאמֹר: לֹא-תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם, דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ. וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, נִצָּבִים לִקְרָאתָם, בְּצֵאתָם, מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ. (שם ה, יט-כא)

לאמתו של דבר פסקת הפתיחה של פרשתנו מנותקת ושונה לא רק בהקשרה ובתוכנה האופטימי שנראה רחוק שנות אור מן המציאות הפסימית, אלא גם בסגנונה, שם ה' הדובר אל משה, הוא אלוקים, והפסוקים משחזרים במודע את הדברים שנאמרו לאברהם בספר בראשית יז, כחזון משיחי מנותק מן המציאות, שהרי על תקופת האבות אומר ה'; "שמי ה' לא נודעתי להם", לא הייתה עדיין התגלות, לא הייתה התערבות של נוכחות אימננטית גלויה, הנהגת האבות הייתה בדרך של הסתר, בדרך הטרנסצנדנטלית,  המרוחקת אשר באה לידי ביטוי בשם 'אלוקים'. לפי גשיתו של הרב ברויאר יש כאן הופעה של בחינה אחרת בתוך השיחה שאלוקים מנהל עם משה, הבחינה של פרק א בבראשית בה מנהיג אלוקים את העולם בדין ובריחוק.

בניגוד לכך, שם ה', המתגלה והנוכח, מאפיין את פרק ב, את התגלותו, התקשרותו, נוכחותו האימננטית המתהלכת בגן עדן ובספר שמות מוציאה את בני ישראל ממצרים. בחינה זו בפרקנו מופיעה בשני היבטים, האחד הוא המשא המתן הישיר עם האדם, ובפרשתנו עם  משה. המשך לויכוח שהחל כבר בסנה. משה עומד מול ה' ומתווכח איתו פעם אחר פעם על סיכויו לגאול את ישראל, על כך שהם לא ישמעו לו, שפרעה לא יקשיב לו וה' מבטיח לו את הצלחתו. תחילתה משתקפת בפסוקים שחותמים את פרשת שמות: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ (שם ה, יט-כג)

על טענתו זו עונה לו אלוקים: "עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". (שם ו, א) זהו מענה לטענתו של משה: 'למה זה שלחתני' ומיד אחריו מתבקש שיופיע המשך הויכוח בין ה' למשה ולא נאום תלוש מן המציאות של חזון נשגב של אחרית הימים והגאולה, כביכול היינו צריכים לדלג על פסוקים ב-ט ולהתחבר בהמשכיות טבעית וזורמת לפסוק י:

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. (שם, י-יב).  המשך הפרק נראה הגיוני, נטיעתו המחודשת של משה בשבטו ומשפחתו כדי להקנות לו את הזכות הטבעית לייצג את העם.

ההיבט השני של ההתגלות האימננטית הוא בניסים, במכות מצרים שמוכיחים כי אצבע אלוקים היא. לאורך הפרשה כולה שמספרת את עלילות המאבק עם פרעה מופיע שם ה'. בשם זה מנהל הקב"ה את תהליך הלחימה הרוחנית בפרעה, באמצעות הזהרות, אותות ומופתים, מאבק  מוחות שיוצר שדה קרב בתוך הקוסמוס המצרי: דם, צפרדע, כינים ערוב וכן הלאה. אם כן מה תפקידו של הקטע התלוש המשחזר את הבטחת הברית לאברהם בתחילת הפרשה?

נראה כי הוא החזון הנשגב המתנוסס כמגדלור מעל למציאות הדינאמית והשוחקת של פוליטיקה ומאבקים שמאפיינים את התהליך הארוך והמיגע לקראת הגאולה. ההבטחה שבזמנה הייתה רחוקה מן המציאות ושגם בעת המאבק בפרעה, נראית יותר כמו 'סרט' דמיוני ממציאות אפשרית, ובכל זאת ריחוקה, נשגבותה, מציגים את האידיאה הנצחית לאורה ולקראתה יש לשאוף גם בתוך ענני האבק של המאבק.