פרשת וארא

כיצד ניתן להבין את מציאות החיים במסגרת תפיסת עולם של שכר ועונש?

2007-01-17פרופ' חנה ספראי

הנהגת העולם

רובה של פרשת וארא מוקדש למכות שלקו מצרים, עד שפירק ה' עולם מעל בני ישראל. אחת הבעיות המרכזיות שעולות מדברי הכתובים היא השאלה כיצד ניתן להבין את מציאות החיים במסגרת תפיסת עולם של שכר ועונש. ההתמודדות הזאת בהבנת הנהגת העולם עולה כבר מדברי הכתוב וזכוה לדיון נוסף בדברי חכמים לפרשתנו.

אתה תדבר את כל אשר אצוך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו. ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים, וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים...

(שמות ז';ב'-ה')

הקטע סבוך ומפותל, ומעורבים בו כמה וכמה מרכיבים מנוגדים, אותם שוזר הכתוב לכלל יחידה אחת מופלאה בהנהגת עולמו של הקדוש ברוך הוא. משה ואהרן מקבלים הנחיה אלוקית ללכת לפרעה ולצוותו לשחחר את בני ישראל. הכתוב מניח מייד גם את תוצואתיה הצפויות של השיחה- פרעה עתיד שלא להשמע לצו האלוקי.

מעשה ותוצאותו

1) ואני אקשה את לב פרעה - והרבתי את אתתח ומופתי בארץ מצרים 0הקדוש ברוך הוא לא יאפשר לפרעה להענות לצו האלוקי, אך גם יטיל בו פשטים בעקבות סרובו).

2) ולא ישמע אלכם פרעה - ונתתי את ידי במצרים ( על מעשהו המחוצף עתיד פרעה להענש בשפטים גדולים).

3) בנטתי את ידי על מצרים - וידעו מצרים כי אני ה' (ה' חפץ לגדל את שמו ומציאותו ולכן יטה ידו בשפטים על מצרים).

מכות מצרים הם, איפוא, תוצאה של הסברים שונים. מחד, הם חלק מחשבונו של עולם. הקדוש ברוך הוא בשפטיו גורם להכרה האלוקית בעולם. כך מצטרפים הגורם הראשון והאחרון לכלל יחידה אחת. מלך מצרים נאלץ להפוך חלק מן התכנון האלוקי של העולם. שכר ועונש (מספר 2) הוא המרכיב האמצעי: פרעה נענש על מעשהו ועל כפירתו בצו האלוקי.
יש בקטע נסיון לבחון את הדברים מהיבטים שונים, מעין גלגל של נסיבות וסיבות. כל המרכיבים נחוצים, ואף אחד אינו מבהיר את האמת בשלמותה. המורכבות והסתירות הפנימיות הנובעות מן היחסים בין המרכיבים השונים (מספר 1 לעומת מספר 2, מספר 1+2 לעומת מספר 3), פותחים פתח להרהורים שונים בדבר חשבונו של עולם, אך שוללים את מלוא הידיעה מכל הוגה דעות.
ברוח זו יש גם לקרוא את דבריהם של חכמים בבואם להוסיף נדבכים להבנת פרשת המכות בראי שכר ועונש:
'כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' (ז';י"ז) - מפני מה לקה נילוס תחילה?
1) לפי שהיו פרעה ועבדיו מתשחויום לנילוס נהר, ומקטרן לו ומזבחין לו, שנאמר: 'על כן יזבח לחרמו ויקטור למכמרתו' (חבקוק א';ט"ז)... ויהיה למצרים ולפרעה בושה גדולה שלקה אלהיהן תחלה.
2) דבר חאר: מפני מה לקה נילוס תחלה? שלא יאמרו (המצרים) אלהנו כעס עלינו.
3) מפני מה הביא עליהן מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר: 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו' (שמות א';כ"ב) , לפיכך דן את המין אשר ביאר.
4) דבר אחר: לפי שמנעו בנות ישראל מלטבול, כדי למעטם מפריה ורביה, לפיכך לקה היאר.
(מדרש הגדול לשמות ז';י"ז)

בין ה' ואלהי מצרים

לקט מדרשי זה מרכז שוב כמה וכמה נימוקים ונסיבות להבנת מכת הדם כראשונה מין המכות. הפסוק המתפרש (ז';י"ז), חוזר ומדגיש את שכבר ראינו, המכות נועדו גם לגדל את שמו של הקב"ה בעולם, 'למען תדע כי אני ה', אך אין בהנמקה זו די ובעלי המדרש מוסיפים היבטים נוספים. הלקט מכיל ארבעה הסברים שונים, וניתן לחלקם לשני מניעים מרכזיים.
שני ההסברים הראשונים עוסקים ב'למען תדע'. כביכול ישנה תחרות בין ידיעת ה' ועבודת אלילים. במכת הדם מבהיר הקב"ה שהפשטים אינם עוד פלא מפלאי מצרים המוכרים, אלא מעשה מעולם אחר. המכה נועדה להביא את הכרת הבורא גם לעולמם של מצרים.

מידה נגד מידה

שתי ההנמקות האחרות עוסקות בהיבט של דרכי ענישה. המצרים לוקים במידה שוה למעשהים המושחתים, ולהתעללותם בישראל.
הנימוק הראשון, טוען כי הילודים נזרקו ליאור, והיאור כביכול קלט אותם על דמם, ולכן לקו תחילה ביאור, ובכמת דם.
הנימוק השני, והאחרון בלקט כולו, אינו מתבסס על דברי כתובים, אלא על מסורת מורכבת ומסועפת המיחסת מעשים מיוחדים לנשות בני ישראל בצאתם ממצרים. לפי דרשה אחרונה זו המצרים היו מודעים למצות טהרת המשפחוה ואסרו על הטביל במטרה למנוע מבני ישראל פריה ורביה.
הרחבה מדרשית מעין זו מתבססת אמנם על החחש המצרי המופיע בדברי הכתובים 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו' (שמות א';ט'), אך היא תרגום הלכתי מדרשי, וככזה היא משמשת בסיס לדרשות השונות על משמעותן של מכות מצרים.

סיתרי הנהגת עולם

בעל סדר אליהו רבא בונה את דרשתו על משמעותן של עשר המכות כמידה שוה:
עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על מצרים, וכולן לא באו עליהם אלא ממה שחישבו עליהן לעשות בהן לישראל. לפי שכל דרכיו אמת, אין מידה רעה יוצאת מלפניו, אלא כל מידות טובות יוצאות מלפניו, ובשביל מעשיהן המקולקלין של בני אדם מידה רעה יוצאת עליהן, ואילו הן: דם צפרדע כינים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות.
דם מפני מה בא עליהן? ראו את ישראל שהן טובלין ממיטותיהן ואת בנות ישראל שהן טובלות מן הנידה ומן המיטה, אחזו עליהן את המים, כדי שלא יטבלו ויבואו זה על זו ויפרו וירבו, לפיכך הפך הקדוש ברוך הוא מימיהם לדם...
(סדר אליהו רבא פ"ז [מהדורת איש שלום עמ' 41-40])

גם בעל המדרש בסדר אליהו רבא מתחבט בשאלת הנהגת העולם, הענישה, הטוב והרע. לכאורה דבריו בהירים, המכות לא באו אלא כעין תמורה על מה שחשבו המצרים לעשות להם לישראל. אך מיניה וביה הוא כולל הרהור נוסף מתחום שונה, והוא מקורן של הטובות והרעות
בשאלות הרות גורל אלו מסרבים חכמים לעסוק בחשיבה בעלת היבט אחד, ושמא מן הראוי לומר שאין כל אפשרות אלא לדון בדברים מתוך הסתר ובמערכת ניגודים, שכן יש בהם משום מיסתורין.

מכת הדם וטהרת המשפחה

בעל סדר אליהו רבא, כמו בעל מדרש הגדול, מביא לפנינו דרשה ארוכה המורכבת מלקט ובו מספר רב של מדברים קצרים. בעל מדרש הגדול סיים במדרש הקושר את טהרת המשפחה ומכת הדם, ואילו סדר אליהו רבא פותח במדרש דומה. המיקום של המדרש בסדר אליהו רבא מותנה באופיו של הקלט, כיוון שהוא עוסק בכל המכות בדרשה אחת, אך מדוע מסיים בעל המדרש הגדול דווקא ביחידה זו?
במדרש הגדול, כך הדרשה האחרונה מכפיפה את מכת הדם לאיסור הטבילה של נשים. בעל מדרש הגדול מדגיש את מקומן של נשים וחשיבותן בפרשת יציאת מצרים. הן חלק מובהק מן הסבל והעשיה לקראת הגאולה.

גילם של משה ואהרן, חנה ויוכבד

את פרשת הציווי מצסיים הכתוב בציון גילם המדויק של משה ואהרן בשעת השליחות. משה בן שמונים, ואהרן הבכור בן שמונים ושלוש. שם, יחוס משפחתי, מקום מגורים וגיל הם נתונים יסוד המאפינים בני אדם בפעילותם. כאשר הנתונים חסרים, הם ממעיטים בערך המעשה וזכרונו. דומה שכך יש לקרוא את ההערה בדברי הכתוב בפסוק (ז';ח')
בהקשר זה דורש בעל מדרש הגדול דרשה ארוכה על גילם של מתפללים בשעת תפילתם. לא נעיין אלא בסופו של אותה דרשה:
יש תפילה שהיא נענית למאה שנה (אברהם)... יש תפילה שהיא נענית לשלושה ימים (יונה)... אבל חנה לא שמענו לכמה נענית תפילתה וניתן לה שמואל?
אמר ר' שמעון בן לקיש: ממה שכתוב 'עלץ לבי בה' (שמ"א ב';א'), או כמאה כאברהם (ע-70 + ל=30) או כתשעים כשרה (ץ=90).
ר' שמואל בר' יונתן: בת מאה ושלשים שנה נפקדה חנה, כשם שנפקדה יוכבד!
(מדרש הגדול לשמות ז';ז' [עמ' קי"ב-קי"ג])

בעל המדרש חש בחשיבות של ידעה ביוגרפית זו של גיל. זיהוי מדויק הוא קביעת מעמד, ובדברי הדרשן, הרגיש למקומן של נשים בסיפור מצרים, נוספת ידעה זו בדרכי מדרש. המדרש האחד משווה את חנה באמצעות מילה אחת מתוך שירתה 'עלץ', לאברהם או לשרה, וכידוע הכתוב מספר לקוראיו את גילם בשעת לידת יצחק, 'כשנתמלאה תפילתם'.
המשפט המסכים של הדרשה מוקשה יותר. הוא כורך יחד את יוכבד ולידת משה עם חנה, ובכך את נשות יציאת מצרים עם אמו של הנביא. לא ברור מנין למד הדרשן את המידע הביוגרפי בדרשתו זו, אך האם יכולים אנו להבין מדו בחר בעל המדרש הגדול לצרף דרשה זו למדרשו?