מבת פרעה אני לומדת את סוד החמלה

בת פרעה היא האשה הראשונה שלימדה אותנו את סוד החמלה. אחריה קמו בכל דור אנשים אמיצים שהצליחו לפרוץ חומות של שנאה לאומנית מבעבעת ולראות בסובלים את אחיהם.  קראנו להם "חסידי אומות העולם".

וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי; וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ; וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. (שמות, פרק ב, פס' ה-י)

מה הניע את בת פרעה לאסוף אל חיקה ילד זר שכבר נגזר דינו? האם היא פעלה מיראת אלוהים כפי שנאמר על המיילדות "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים" (שמות, א, יז)? האם הייתה זו דרכה להביע את שאט הנפש שלה  מהדיכוי הרצחני שגזר אביה וכך תוך ניצול מעמדה המורם מעם כ"בת פרעה" בחרה הנסיכה דווקא לאמץ ילד "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים"? האם הייתה עקרה ולכן "וַיְהִי-לָהּ לְבֵן"?

אחד המפתחות להבנת התנהגותה של בת פרעה הוא הפועל "וַתַּחְמֹל" שבו מתאר הכתוב את יחסה לילד הבוכה. מהי חמלה? איזו עמדה נפשית דורשת החמלה?

בספרו "אתגר השיבה אל המסורת" מייחד שגיא מקום נרחב לדיון במושג החמלה.[1] שגיא מאמץ את תפישתו של הרמן כהן שהחמלה היא: "שותפות הסבל" ובה נעשה "החומל שותף לסבלו של הנחמל" (שם, עמ' 473). החמלה על פי הבנה זו היא פעולה רגשית ומעשית המתרחשת נוכח כאבו של הזולת.

בעקבות פיפר מצביע שגיא (שם, עמ' 474)  על שלושה אלמנטים שלבים של תהליך החמלה: א. הבנה אמפטית של מצבו של האחר. ב. תחושת סבל דומה לזו שעובר הנחמל  ג. שינוי בעמדתו של החומל - מעמידה ניטרלית להירתמות לפעולה.

אם נחזור לסיפורנו הרי שהכתוב מצביע על שלושה מרכיבים אלו באישיותה של בת פרעה.

ראשיתה של הפעולה בהבנה אמפטית של הסיטואציה "וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה ... וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה". הפסוק פותח בפעולותיה של בת פרעה: "ַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ" וממשיך לתיאור בכיו של הילד "וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה" -  בכיו, בשל היותו נטוש ובודד, בשל חוסר האונים שלו, ואולי גם בשל הרעב שמתחיל להציק לו, כל אלו מעוררים בליבה של בת פרעה את אותה הזדהות שבלעדיה לא מתרחשת פעולת החמלה. היא שומעת בבכיו את בכייה שלה, היא חשה בסבלו את סבלה שלה ואז - " וַתַּחְמֹל עָלָיו". וחמלה זו כה עמוקה, היא פותחת בליבה חדר נוסף לילד הזר שהפך להיות בשר מבשרה עד כדי כך ש"וַיְהִי-לָהּ לְבֵן".

היא אינה מטשטשת את ההבחנה בינה לבינו: "וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה", אך בהקשיבה לבכיו היא שומעת את בכיים כל העוללים שננטשו על ידי מבוגרים אכזריים, והיא יודעת כי גם היא עלולה להיות במצב של חוסר אונים, תלויה במעשיהם של אחרים גדולים וחזקים ממנה. היותה בתו של פרעה לא חוסמת את יכולתה לחוש את ה'אחר'. כי היא קודם כל אשה המסוגלת להזהות עם מצוקתו של תינוק נטוש, אשה הקשובה לסבלו של ילד שזקוק לחום והגנה כמוה, ורק אחר היא בת פרעה המצרית.

תודעה של "שותפות גורל אנושית" מציפה אותה ומניעה אותה לעשות מעשה שיש בו סיכון רב. בספרו Contingency, irony, and solidarity (1989) מתייחס רורטי לשאלה כיצד ניתן לגרום לאנשים לפעול מתוך רגישות מוסרית למען הזולת והוא מציע כמענה את רעיון הסולידאריות האנושית במקום חיפוש עקר אחר קריטריון-על בנוסח האימפרטיב הקטגורי הקאנטיאני.  

כיצד ניתן להגיע לסולידריות אנושית התשובה לכך טוען רורטי אינה מצויה בתחום הפילוסופי אלא בתחום של הדמיון. עלינו לפתח את היכולת לראות באדם זר חבר קרוב. בתהליך זה הופך האחֵר להיות אחד מאתנו, חלק מה"אנחנו". תהליך זה נוצר דרך ההתקרבות לסבלו וכאבו של הזולת. עבור רורטי סולידריות היא איפוא ה"יכולת לדמיין קרבה, הזדהות עם חייו של האחֵר (שם, עמ' 190-189).

במקום אחר טוען רורטי, כי את השאלה: "האם אתה מאמין במה שאני מאמין?" יש להמיר בשאלה: "האם אתה סובל?" (1989, עמ' 198). שאלת סבלו של הזולת מאפשרת ליצור סולידריות אנושית רחבה גם עם מי שהשקפותיו שונות משלנו.

סיפורה של בת פרעה החומלת הוא אם כן אב טיפוס לחמלה נוסח הרמן כהן, רורטי והוגים אחרים בני זמננו. חמלה הנובעת מיכולת הזדהות עם ה'אחר', השונֵה מן החומלת בכל פרמטר אפשרי (במגדר, בלאום,  בגיל, ובסטאטוס) ועם זאת מצליחה בת פרעה לא רק לשלוח אֲמָתָהּ לתיבה אלא גם לפתוח את ליבה לסבלו של הזר המוטל בה, ככתוב: "וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל".

קריאה זו מעניקה משמעות נוספת לתואר "בת פרעה". מסתבר כי התואר "בת פרעה"  עובר היפוך מעניין: מ"הבת של", הבת הצייתנית  הנתונה למרות אביה וחסרת קול משלה עוברת בת פרעה מהפך אישיותי כזה עד שהתואר "בת פרעה" אינו משקף אלא עובדה ביולוגית בלבד. הנסיכה מורדת בכל מה שמסמל שלטון אביה.

השלטון הפרעוני מסמל ניכור, הוא פועל מתוך מגמה של הזרה ודמוניזציה של המיעוט העברי (בהשוואתם לדגים המשריצים ללא הרף את ולדותיהם ובהעצמת האיום הדמוגראפי "וירבו ויעצמו במאד מאד"), המאפשרת לפרעה ועושי דברו לראות בעבריים זרים - "לא אנחנו", "לא כמונו". וכשהאחר איננו  כמוני - ניתן להרוג, להטביע לעשות סלקציות שונות ומשונות ללא רגשי אשמה, כי הוא לא דומה לי, ואיננו בן אנוש כמוני, הוא לא שייך ל"אנחנו". ההזרה מאפשרת לעם המצרי לקיים את הדרישה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אך בת פרעה מייצגת את התנועה ההפוכה של הפיכת הזר לכאורה לקרוב, על כדי כך שהכתוב מציין: " וַיְהִי-לָהּ לְבֵן" .

היא מנצלת את מעמדה בארמון המלך כ"בת פרעה" ולא רק מאמצת את התינוק הזר אלא היא גם מכשירה אותו בלא יודעין לתפקידו המדיני העתידי כנציג עם העבדים שיכנס ויצא בארמון המלך וינהל מו"מ עמו.

בת פרעה היא האשה הראשונה שלימדה אותנו את סוד החמלה. אחריה קמו בכל דור אנשים אמיצים שהצליחו לפרוץ חומות של שנאה לאומנית מבעבעת ולראות בסובלים את אחיהם.  קראנו להם "חסידי אומות העולם".

זיכרון ילדות מטושטש מוביל אותי אל המפגש הראשון עם החסד הזה:

לפני שנים רבות, אני ילדה בת שש או שבע בקיבוץ בדרום הארץ, המטפלת שלנו אוספת את כל הילדים ומודיעה: 'מחר יגיעו לכאן האנשים שהחביאו אותי ואת אחותי בזמן המלחמה בהולנד, כשתראו אותם תגידו להם 'דאך' שפירושו 'שלום' בהולנדית'. זהו זה ולא יותר. ואנחנו ילידי הארץ שזופים, תמימים וסקרנים מתאמנים בלהגיד 'שלום' - 'דאך' לאורחים המסתוריים שנכנסו לפתע לחיינו. שנים חלפו מאז והפליאה נוכח גבורתם של בני הזוג ההולנדים רק גוברת ככל שחולפות השנים ואני, בעצמי אם, נעשית מודעת לסיכונים שליוו מעשה כזה...

השאלה (שלא שאלתי בילדותי)  מאין שאבה המשפחה ההולנדית את האומץ להחביא ולגדל שתי ילדות יהודיות בעיצומה של מלחמה בלב ליבו של אזור כבוש על ידי הנאצים נשארת פתוחה גם עתה.

מדרשים רבים מבטאים את הערכה למעשיה של בת פרעה על ידי זיהוייה כבת-יה, בת-האל. זיהוייה של בת פרעה עם "בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה" הנזכרת בדברי הימים א, (ד, יח) מבטא את הערכתם של חז"ל למעשיה של בת פרעה שיש בהם משום שבירת גבולות אתניים ויצירת קשר בין אישי, על-לאומי, על ידי בת פרעה.

יהושע סכנין בשם ר' לוי: אמר לה הקב"ה לבתיה בת פרעה משה לא היה בנך וקראתו בנך כך את בתי שנאמר "אלה בני בתיה" בת - יה (ויקרא רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ג).

זאת ועוד הפסוק בדה"א[2] מהווה בסיס טוב לחכמים לעסוק גם בכוחה המרדני של בת פרעה, ביכולתה לראות את הזולת מעבר למסכי המוסכמות הלאומניים:

וכי מרד שמו? והלא כלב שמו! -אמר הקדוש ברוך הוא: יבא כלב שמרד בעצת מרגלים, וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג ע" א)

כלומר, היכולת להגיד "לא" לכוחו של העדר, לכוחו של הלחץ הקבוצתי היא, היא יכולתם המופלאה של כלב ובת פרעה.

מחקר עדכני של ד"ר לוסיאן לזר,[3] מי שהיה בין הפעילים במחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה, איש חינוך המקדיש את זמנו בעשרות השנים האחרונות כדי להתחקות אחר סיפוריהם של חסידי אומות העולם במלחמת העולם השנייה, עוסק כולו בשאלה זו.

על שאלת ייחודיותו של "חסיד אומות העולם" עונה לזר בבהירות ואומר כי חסידי אומות העולם אינם אנשים ונשים מורמים מעם. הם אינם "צדיקים" בכל דרכיהם. אלא אנשים "ממוצעים",  כמוני וכמוך. אז מה הופך אותם להיות ראויים לתואר "חסידי אומות העולם"?

אלו אנשים שברגע מסוים, בסיטואציה ספציפית מאד, מצאו את העוז לפעול למען 'אחרים'. ברגע מיוחד זה הם הצליחו שלא לראות ב'אחר' זר, אלא ראו בו אח קרוב וכאבו נגע בכאבם וכך מתוך פעולת האמפטיה הזו נולדה גם פעולת החמלה והנכונות להקרבה עצמית.

אלי ויזל כותב על אותו רגע שבו קורה המהפך ומי שעד עתה לא שמע את קולות הנאנקים והסובלים מתחיל לפתע לשמוע אותם בעוצמה כזו המניעה אותו לעשות מעשה ולהכריע:

באותם ימים שלטה החשיכה בשמים ובארץ, ונדמה היה כי שערי הרחמים ננעלו. השוחט שחט, היהודים נרצחו, והעולם שמסביב היה שותף או אדיש. רק מעטים הפגינו אומץ והזדהו עם הסובלים. הגברים והנשים המעטים הללו היו פגיעים, מפוחדים וחסרי ישע - מה הבדיל אותם מכל השאר? ... הבה נזכור: מה שפוגע בקורבן יותר מכל איננו אכזריותו של הצורר, כי אם אדישותו של העומד מהצד... הבה נזכור, ככלות הכל שתמיד ישנו רגע בו נעשית בחירה מוסרית.... על כן, עלינו להוקיר את האנשים הטובים הללו... .[4]

בימים אלו כשאני קוראת שוב את סיפורה של בת פרעה הוא מקבל משמעות מיוחדת עבורי.

קולה החומל עומד כנגד לכל אותן רוחות רעות שמנשבות סביבנו ואני - "קטנה שבקטנות"[5] - ומבקשת לשאוב כוח מכוחה שלה, לאמץ את המבט החומל חוצה הגבולות, לתת לה יד ולחצות אתה "ים האש"[6].

 


[1] אבי שגיא, "שיח החמלה והלכות צדקה" בתוך אתגר השיבה אל המסורת, תל-אביב; מכון שלום הרטמן, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת בר-אילן והוצאת הקיבוץ המאוחד 2003, עמ' 470 - 490.

[2] ברשימת היוחסין של בני כלב מופיע הפסוק: "וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד" (דברי הימים א' ד' יח).

[3] תודה לדני לזר בנו של לוסיאן לזר שסיכם עבורי את עיקרי הדברים מתוך ספרו של אביו.

Lucie'n Lazare, Le Livre des Justes, Jean-Claude Latte's, France, 1993.

[4] מתוך אתר יד ושם: http://www1.yadvashem.org/

[5] מתוך שירה של אסתר ראב, "שעשאני אשה"

[6] מתוך שירה של זלדה "כל שושנה"