קדושים תהיו

ארגון "קולך" קורא לחברות להקדיש את שבת פרשת אחרי מות-קדושים למאבק בפגיעות מיניות בתוך הקהילה הדתית.

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו". נחמה ליבוביץ מסבה את תשומת הלב לכך שפרשת קדושים פותחת באופן שונה משאר הפרשות בספר ויקרא "מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל..מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (ויק"ר ,תורת כוהנים)

"כל המצוות שבתורה נדחות מפני פיקוח נפש, רק על שלושה דברים נאמר "ייהרג ואל יעבור", והם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שקול בעיני הקדוש ברוך הוא גילוי עריות כנגד שפיכות דמים וכנגד עבודה זרה. וכבר אמרו חז"ל: "אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא" (סנהדרין קו)" (מתוך אנציקלופדיה דעת)

אי אפשר להסתפק במשיית הטובעים מן הנהר, אנחנו חייבים כחברה למצוא את הדרך לעצור את מי שזורק את הילדות והנערות למי הנהר המסוכנים. לשם כך נדרש שינוי חברתי, שינוי שיכול להתרחש רק תוך לקיחת אחריות על ידי כל אחת ואחד מאיתנו.

אחריות פירושה לצאת מעצמי לעברו של האחר, האחר שעד כה היה שקוף בעבורי, לתת לו שם, צבע, קול וצורה. לקחת אחריות ולהעלות את הנושא על סדר היום הציבורי שלנו, לחלץ אותו ממעטה הסודיות שנגזר עליו, לדבר עליו מעל בימת בית הכנסת, בדרשות לפרשת השבוע ובדרשות התשובה בימים הנוראים.

הבה נייחד שבת אחת בשנה, שבת פרשת קדושים בה אנו קוראים "ערוות אחותו גילה עוונו ישא", למלחמה בנגע גילוי העריות והפגיעה המינית: נעביר שיעורים ודברי תורה בנושא, נעורר את המודעות, נפתח את הלבבות. אכן, הסודיות חשובה כשמדובר במקרה הפרטי, אך היא הרסנית ברמה החברתית. במרחב הציבורי עלינו להשמיע את קולנו בכח.

ניקח את זעקת תמר "ותלך הלוך וזעקה" ונשמיע את הזעקה הזו, תמר המתחננת על נפשה "אל אחי, אל תענני כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת", תמר, המושלכת מן החדר, שמה אפר על ראשה וקורעת את כתונת הפסים אשר תלבשנה בנות המלך הבתולות, תמר ההולכת וזועקת בבגדי אבלה.

נלמד מתמר לזעוק את הזעקה, ונלמֵד בכך גם את מנהיגנו לזעוק, להתריע ולהוביל איתנו את השינוי החברתי שאנו כה זקוקים לו.