על נידה ועל משמעויותיה

אדם הוא דמו (חלתו, נרו) של הקב"ה - ביטוי שאף שמשמעותו סתומה, הרושם שלו עז וחריף ומציג את מעמדו המיוחד של אדם לפני הקב"ה (בחלקו השני של המדרש מופיע הביטוי המרוכך מעט יותר "דמו של עולם"), ועל כן חטאה של האישה ששפכה את דמו של הקב"ה (או של העולם) חמור.


בפרשות ספר ויקרא הנקראות בחודש זה - תזריע, מצורע, אחרי מות וקדושים - חוזרים ונשנים נושא טומאתן וטהרתן של הנידה ושל היולדת, ואיסורי העריות הכרוכים בעניין זה. השאלה שנבחן כאן היא אם יש במקורותינו התייחסות ערכית לטומאת האישה.

הפרשנות הפנים-מקראית מגלה שתי פנים בהתייחסות אל התואר "נידה". מחד גיסא, התואר נגזר מנידוי והרחקה, כמו באיכה א, יז: "צוה ה' ליעקב סביביו צריו היתה ירושלים לנדה ביניהם". מאידך גיסא, אנו למדים ממי נידה שדווקא הם מסירים טומאה ומאפשרים את ההכללה המחודשת בקרב הטהורים. גם עניין טומאתה של האישה הנידה מתפרש בכמה דרכים: הן כטומאה שאין עמה קלון, כמו טמא-מת המיטמא דווקא בקיימו מצווה במת וכמו טומאת המטפלים במי נידה, והן כביטוי של חטא חמור, כמו למשל ביחזקאל לו, יז: "בן-אדם בית ישראל ישבים על-אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטמאת הנדה היתה דרכם לפני".

אף בדברי חז"ל המרובים בעניין הנידה אנו מגלים פנים שונות: המשנה בשבת אומרת (ב, ו): "על שלש עברות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר", ונדרשת[1]: ...מפני מה מסרו מצות נדה לאשה ולא מסרו אותה לאיש? אלא שהיה אדם הראשון דמו של הקב"ה, באת חוה ושפכתו לפיכך מסרו לה מצות נדה כדי שיתכפר על הדם ששפכה. מפני מה מסרו מצות חלה לאשה ולא לאיש? אלא שהיה אדה"ר חלתו של הקב"ה טהורה וטמאתו לפיכך מסרו לה מצות חלה כדי שיתכפר על החלה שטמאתו. מפני מה מסרו מצות הנר לאשה ולא לאיש? אלא שהיה אדה"ר נרו של הקב"ה היה מאיר בו לכל באי עולם וכיבתו לפיכך מסרו לה מצות הנר ונתחייבה בנר כדי שיתכפר על הנר שכיבתה. ד"א, אדם דמו של עולם היה, בשביל שגרמה לו לישפך לפיכך נתחייבה בנדה. אדם חלתו של עולם היה, בשביל שגרמה לו שיטמא לפיכך נתחייבה בחלה. אדם נרו של עולם היה, בשביל שגרמה לו שיכבה לפיכך נתחייבה בהדלקת הנר. מכאן אמרו חכמים על שלש עברות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות לא בנדה לא בחלה ולא בהדלקת הנר.

אדם הוא דמו (חלתו, נרו) של הקב"ה - ביטוי שאף שמשמעותו סתומה, הרושם שלו עז וחריף ומציג את מעמדו המיוחד של אדם לפני הקב"ה (בחלקו השני של המדרש מופיע הביטוי המרוכך מעט יותר "דמו של עולם"), ועל כן חטאה של האישה ששפכה את דמו של הקב"ה (או של העולם) חמור ביותר, ומשום כך היא נזקקת לכפרה מתמדת באמצעות מצוות אלו ובסכנת מיתה אם לא תשמור אותן.

במדרש תנחומא נתפס חטאה של האישה כשפיכות דמים:

אמר הקב"ה היא שפכה דמו של אדם הראשון, והיא מתחייבת שתשפך דמה, שנאמר: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), תשמור נדתה שתכפר לה על הדם ששפכה.[2]

דם נידה נתפס אף כקללה:[3] "עשרה קללות נתקללה חוה באותה שעה. 'אל האשה אמר הרבה ארבה' (בראשית ג, טז), של דם אחד צער דם נידה ואחד צער דם בתולים..." ואכן, האישה הנידה נתפסת כמרצה עונש: "...עטופה כאבל, ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין".[4] ועוד ביטוי לצערה ולכאבה של האישה הנידה: "'ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים', והלא שבעה ימי נדה הם, ולמה קרא אותם ימים רבים? אלא לפי שפורשת מן בעלה והן ימים של צער לפיכך קורא אותם ימים רבים".[5]

בהקשר זה נדרשת מצוות נידה כמטפורה למציאות חברתית פגומה: "א"ר אלעזר: כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה, שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה, מאי גלמודה גמולה דא מבעלה".[6]

בניגוד לגישה זו, הרואה במצוות נידה ביטוי של הדרה והמעטה, עונש וקללה, ואשר קיומה היא דרך של כפרה, קיימת גישה הפוכה הרואה במתן מצוות נידה לאישה (כמו בחלה ובנר שבת) דרך להעצים את מעמדה בעומדה לפני הקב"ה בתפילה ובתביעה: לאישה יש "בדקי מיתה" (מצוות שבהן היא נבחנת לחיים או למוות), כלומר כשרותה ניתנת להיבדק ולהיות מוכחת דווקא משום שמצוות אלו ניתנו בידה: בבקשה להכניס מקור זה לשוליים יותר גדולים כמו את המקורות המדרשיים לעיל ולהלן."'אם ראה-תראה בעני אמתך, וזכרתני ולא-תשכח את-אמתך, ונתתה לאמתך...' (שמואל א א, יא) אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שלש אמתות הללו למה? אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שלשה בדקי מיתה בראת באשה... ואלו הן: נדה וחלה והדלקת הנר, כלום עברתי על אחת מהן? ונתתה לאמתך זרע אנשים..."[7] היות חנה עקרה הרי זה כגזר דין מוות (ערירי חשוב כמת), וגזר דינה זה אינו הולם את בדיקת כשרותה!

גם בפיה של אסתר מושמת טענה דומה כלפי הקב"ה: גם את המקור הזה בבקשה "להכניס" לתוך השורה. "'אלי אלי למה עזבתני, מבטן אמי אלי אתה' (תהלים כב, ב ו-יא), למה שלש פעמים? אמרה אסתר לפני הקב"ה: רבש"ע שלש מצות נתת לי נדה וחלה והדלקת הנר, אע"פ שאני בבית רשע זה, כלום עברתי על אחת מהן?"[8]

מצוות נידה נתפסת בדברי חז"ל כייחודית משתי בחינות: האחת, מצווה זאת היא אמת מידה לשמירת מצוות כראוי: "'סוגה בשושנים' שכל זמן שישראל עושין אותן בסתרים מביאות אותן לחיי העולם הבא. כיצד? אשתו נדה עומד בבית עמה רצה משמש מי ראוהו ומי יאמר לו מה תעשה? אין מתירא אלא ממי שפקדו על הנדה".[9] ובחינה שנייה היא שמצוות נידה, עם שבת ומילה, נזכרות בכמה מקורות[10] כשלוש הגזרות שנגזרו על ישראל בשל היותן המבחינות ביותר את ישראל מן העמים.

שני פנים אלו במצווה, העובדה ששמירתה תלויה רק בעמידת הזוג מול קונו, והיותה מייחדת את עם ישראל, הביאו את חז"ל לדרוש אותה גם כמטפורה ביחס למעמדו של עם ישראל לפני הקב"ה, אשר במצוקת העתים חש עצמו כמנודה מלפני ה':

ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ומה אם האשה הזו על ידי שפירשה שניים שלשה ימים התורה קורא אותה 'נדה', אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשנו ותפארתנו כמה ימים וכמה שנים כמה קיצים וכמה עיבורים על אחת כמה וכמה.[11]  אולם למציאות זאת יש תקנה:

"היתה ירושלים לנדה ביניהם" (איכה א, יז), אמר רב יהודה אמר רב: לברכה! כנדה, מה נדה יש לה היתר - אף ירושלים יש לה תקנה.[12]  

וכן: "כטומאת הנדה היתה דרכם לפני", כטומאת הנדה ולא כטומאת המת, המת בבית אין כהן גדול נכנס לשם, אבל נדה כהן גדול נכנס עמה בבית, ויושב עמה על האיסטווא [איצטבה, ספסל] ובלבד שלא תהא מתנדנדת, כך אילו ישראל נמשלו לטומאת המת אין השכינה חוזרת עליהם לעולם, אבל נמשלו בנדה שיש לה טהרה במקוה, והכהן עמה בבית ואינו חושש, כך השכינה שורה עם ישראל, אע"פ שהן טמאים מן העובדי כוכבים, שנאמר "השכן אתם בתוך טמאתם" (ויקרא טז, טז).[13]  

ורבים המדרשים העוסקים בכך.

מצוות נידה וטומאת היולדת קשורות באישה, ובוודאי זאת הסיבה לדרשות הרבות  הקושרות אותן אל האישה הארכיטיפית בגן עדן ואל החטא. על פי דרשות אלו המצוות באות להזכיר שוב ושוב את תפקידה השלילי של האישה כגורמת לשינוי העולם מכפי שהיה אמור להיות ("שפכה דמו של אדם... שפכה דמו של עולם..."), ואכן, ממדרשים אחרים עולה שיש בכח קיום המצווה וההקפדה עליה להביא לשינוי בגורלו של אדם ובגורלו של העם.[14]

ואולם, כמו שראינו, מצוות נידה נטענה גם במשמעויות שיש בהן מגמה אחרת, הן ביחס למעמדה האישי המיוחד של האישה מול הקב"ה והן כסמל לגורל העם, לאפשרות של שינוי ועוד. יש להניח שמשמעויות אלה נובעות מההיבט האחר של מהות האישה הנלמד מאותו הפרק בבראשית, כי היא היתה אם כל חי.

עיון באזכורי מצוות הנידה והיולדת וטהרתן שבפרשות תזריע ומצורע מלמדנו הקשרים אחרים המסבירים את הרקע לדרשות אלו: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים... וביום השמיני ימול את בשר ערלתו" (ויקרא יב, ב-ג); "שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט). מצוות אלו משתייכות לקבוצה גדולה של מצוות הקשורות ביום השמיני[15], בהן: ברית מילה, בכור בהמה (שמות כב, כט), חנוכת המשכן ומקדש שלמה (מלכים א ח, סו), השלמת ימי הטהרה של מצורע, זב וזבה, קרבן - "מיום השמיני והלאה", חגים - יום שמיני עצרת וחג השבועות שהוא היום השמיני לאחר סדרה של שבעה שבועות.

היום השמיני במצוות אלו מסמל התחלה חדשה: ראשית עבודת הכוהנים במשכן, ראשית עבודת המקדש, אפשרות לאדם לחזור להופיע במקדש ולהשתתף בקודשים עם קהל ישראל, ראשית הזהות היהודית וההצטרפות לקהל ישראל. חג מתן תורה (השלמת שבעת שבועות הספירה מיום יציאת מצרים) ושמיני עצרת (השלמת החג, ובבתי הכנסת שלנו גם יום סיום התורה וראשיתה) מבטאים בהוויית חיינו את ההתחדשות הדתית. כך גם טהרת הנידה והיולדת קשורה ברעיון זה של התחלה מחודשת. התחדשות זאת יש בה משום ברכה כי היא מסמלת הן את אפשרות החזרה אל המקור הראשוני, הטהור, והן את השינוי לקראת עתיד טוב יותר. קיום המצווה מקשר בין העבר לעתיד, ובקיומה מתהווה הקשר בין עבודת ה' הפרטית, המוצנעת, ובין אפשרות לחדש את הברית בין עם ישראל לקב"ה, ועל כן "קבלו את התורה תחילה",[16] ללומדה ולשומרה.

 


 

[1] אבות דרבי נתן נו"ב ט.

[2] מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע סימן י"ז.

[3] אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא א פרק א ד"ה עשרה קללות.

[4] תלמוד בבלי מסכת עירובין דף ק ע"ב.

[5] מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע סימן יד.

[6] ילקוט שמעוני איוב רמז תתקז.

[7]  תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא ע"ב. בהמשך הסוגיה נידונה השאלה: גברי במאי מבדקי.

[8] מדרש תהלים (בובר) מזמור כב ד"ה אלי אלי.

[9] אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא א פרק ב ד"ה מעשה בתלמיד.

[10] למשל: איכה זוטא סוף פרשה א.

[11] ויקרא רבה (וילנא) פרשה יט ד"ה ה ד"א ואשה.

[12] תלמוד בבלי מסכת תענית דף כ ע"א.

 

[13] מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע סימן יח.

[14] למשל אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמ' 320 - על שינוי הגזרה על יהויכין, עמ' 204 על יהודית ועוד.

[15] הרחבה לרעיון היום השמיני ראה: חנה ספראי ב"הגיגי תורה" מס' 29. י-ם תשנ"ב

[16] תנחומא, סוף מצורע. ב"עין יעקב" יש הסבר שונה לחלוטין למדרש ולסיבת הקדמת הנשים, ועיינו שם.