פרשת תזריע - הזמנה לשיחה

 מסע אישי בעקבות הלכות טהרת יולדת הפותחות את פרשת תזריע.

למשך הרבה מאוד שנים הייתי מגיעה לפרשת תזריע והייתי בוכה. ראיתי בפרשיה זו, כמו הרבה כמוה בתורה, אובייקטיפיקציה של נשים באופן בוטה ביותר, פרשיה שלא לקחה בחשבון כלל את החוויות האשיות של נשים אמתיות, הרואה בגוף האישה ובתפקודו הטבעי והבריא משהו בעייתי, ומלוכלך. לפי הפרשיה, לכלוך זה מצריך הרחקה מהקרובים אליה ביותר, מהקהילה באופן כללי ומהקודש, וכל ההרחקה הזאת דווקא בזמן שאישה בטח זקוקה פיזית ונפשית לתמיכה, בזמן שסביר להניח שהיא הייתה רוצה לשתף את אלו מסביבה בשמחה ובכאב של הלידה, ולהודות לקב"ה על הנס שתרחש זה עתה.

תחושותיי אלו של עצב וניכור לגבי המקרה הזה היו בכמה מובנים חזקות יותר מאלו שהרגשתי בנושא של "נידה רגילה". גם שם הרגשתי (ומרגישה) כעס ורוגז על כך שהתפקוד הטבעי של גופי נתפס כטמא, מלוכלך וסיבה לריחוק. כאן, בטומאת יולדת, הרגשות היו עוצמתיים יותר כי הרגשתי כי נגנב ממני ומנשים אחרות אוצר יקר ערך. חוויה שהייתה צריכה להיות בעלת עוצמה, שמחה וחגיגה הפכה לחוויה של גועל וריחוק.

ואז, לפני שנתיים בהיותי עמיתה ב "סדר נשים" בית מדרש פמיניסטי למגדר ויהדות במכון הרטמן, פגשתי שוב בפרשיה זו. נושא הלימוד הכללי שלנו היה לידה והולדה. אני באופן אישי ילדתי שנתיים לפני כן ולא ממש נתתי את הדעת על "סיפור הלידה" שלי, לא חשבתי הרבה על מחשבתי ורגשותיי אחרי הולדת בני. כשקראתי את פרשיית טומאת יולדת בעין ביקורתית, מצוידת בחוויותיי האישיות, פתאום נתקלתי בתופעה שהייתה בהתחלה די מטרידה. להפתעתי הזדהיתי באופן חזק מאוד עם מה שמתואר בספר ויקרא וזה איפשר לי לספר לראשונה את סיפור הלידה (או פוסט לידה)שלי.

בקצרה, בימים שאחרי הלידה אני זוכרת שהרגשתי מלוכלכת, לא נקייה, לא במובן מטפיזי אלא באופן הפיזי ביותר. מלאה דם, זיעה וחלב נזלו וטיפטפו מבלי להפסיק. היה,  מה שקראתי לו מאז, תפריט יומי של כאב, תפרים, גודש וכו', והרגשתי שכל הזמן אני מותקפת מכיוון אחר. בחיים לא הייתי מודעת כל כך לגוף שלי, אף פעם לא הרגשתי כה מוגבלת ממנו. כמי שלא רגילה להתרכז בחוויות גופניות, התחושה הזאת הייתה לעתים רחוקות דווקא משחררת, מוציאה אותי מהראש והפסיכולוגיה. פשוט לא היה מקום בחיים, במוח לחשוב, וכמובן לא להתפלל או להודות.

באותו זמן הרגשתי גם מידה רבה של ריחוק, בעיקר מהקהילה החברתית, לא עניתי לטלפון, לא החזרתי מיילים, בקושי רציתי לפגוש חברים, מלבד אמא שלי ובן-זוגי. האינטראקציה איתו גם הייתה לרוב טוטליטרית בלבד, הוא המשיך איפה שאני הפסקתי בטיפול בתינוק, כשכל אחד בכלל ישן כשהשני ער.

אחד מהדברים שהפתיע אותי הכי הרבה במשך התקופה הזאת היה שבתקופת ההריון ולפני אף אחת לא סיפרה על הטירוף של השבועות שאחרי. אף חברה לא דיברה על הכאב העצום, על תחושות הגועל והבדידות.

במידה מסוימת, מפגש חדש עם הפרשייה הזאת בויקרא אפשר לי לתת קול לחוויה שהייתה מושתקת בשיח החברתי של חיי. היא נתנה לי הזדמנות להתבונן על החיות הפרטיות שלי וגם לשתף את התחושות האלו עם נשים מסביבי, שחלקן ילדו, חלקן לא, חלקן שהיו בהריון באותו רגע, שעברו הפלות, תקופות של עקרות...

 

בהתחלה (ולפעמים גם עכשיו) למרות העוצמה הגדולה של תחושות אלו והחוויה הזאת, סוג כזה של מפגש עם הטקסט היה מפחיד. איך יכול להיות שטקסט שמדבר מנקודת מבט גברית, שבכל כך הרבה מקרים הצליח להחפיץ ולנשל נשים מכוח באופן כל כך דרמתי, איך טקס כזה נראה לי פתאום כה "אמיתי?"האם אני, בהזדהותי עם הטקסט,  נטלתי חלק באותו תהליך של חפצון ומהותנות ואף המשכתי אותו?

לבסוף, נדמה לי שמודעות לבעיות שבטקסט יכולה להביא אותנו לסוג של תשובה לשאלות אלו, דרך שאולי נוכל להמשיך בה, בזהירות כמובן. יכול להיות שה"בעיה" בטקסט הזה היא לא התיאור שלו (או ההנחה שלו) של לידה והתקופה שאחרי כחוויה שיכולה להיות מגעילה, מלוכלכת ומבודדת. בחברה שלנו הצדדים האלו של החוויה בקושי מוצאים את עצמם בשיח, אין להם קול, אולי בגלל התפיסה שלנו של לידה כשיא מסיום של חוויה נשית בפרט ושל החברה הישראלית בכלל. ממבט זה, פתיחת פרשת תזריע יכולה לשמש כהזדמנות לדבר, לשמוע, להשמיע ולשתף.

כל זה לא בא להגיד שאין כבר בעיות בטקסט, אלא שהייתי מגדירה אותן עכשיו באופן קצת שונה. קודם כל, ההנחה של הטקסט עצמו היא שהחוויה כפי שהוא רואה אותה משותפת לכל אישה ואישה. מבט כזה לא רואה ואפילו לא משאיר מקום בכלל לחויות אישיות של נשים אינדיבידואליות. הטקסט של התורה מניח חוויה מסוימת וקובע חוקים ש(במקרה הטוב) משקפים את החוויה הכללית, במקום להתייחס למציאויות אישיות.

בנוסף, התגובה הריטואלית של הטקסט לחוויה כפי שהוא רואה אותה דורשת הרחקה וניקיון, ובדרך זו מדגישה את הלכלוך והבדידות של האירוע. למרות שאני הרגשתי בתיאור ובטקס שבא בעקבותיו כדבר מכונן, לנשים אחרות זה היה הרסני. גם הן הרגישו בדידות, אבל כתוצאה מכך הדבר האחרון שהם רצו היה ריטואל שאמר להם להתנתק עוד יותר. הן חיפשו משהו שיעזור להםן להלחם בדחף הפנימי להתנתק, להיות ולהרגיש לבד,  משהו שידחוף אותן בחזרה פנימה, להיכנס שוב לחייהם החברתיים, להתנחם בקשר עם האחר במקום להישאר לבד בחוץ.

ובכן, אני לא כותבת כאן כדי לעודד נשים לחפש ולמצוא את עצמן בתוך טקסט קשה באופן פשוט. אני, כפי אתם שומעים, עדיין אמביוולנטית ברגשות שלי לגבי פרשיה זו. מה שניסיתי להציע כאן הוא הסתכלות על הטקסט הזה כהזדמנות. הזדמנות לדבר על חוויה שיש להרבה נשים ולשקף אותה, אבל שלא מקבלת ביטוי בשיח הציבורי ואפילו לא בשיח האישי והחברתי. יתכן שעבור חלקכן זה המפגש המחודש של הטקסט יהיה מכונן ומצעים. לאחרות המפגש יגרום להעמקה של רגשות כמו כעס ותסכול, אבל גם במקרה הזה, הטקסט יכול להוות נקודת מפגש, ואולי אפילו שפה לתחושות השליליות האלו סביב לידה שגם הם מושתקות במידה רבה בהקשר התרבותי שלנו.

באו נתחיל לדבר.

שושנה כהן היא מרצה למדרש תנ"ך ומגדר בישיבה הקונסרבטיבית בירושלים. היא ריכזה את תוכנית התלמוד במדרשיית הרטמן והיתה עמיתה בתוכניות מלמדים וסדר נשים במכון הרטמן. היא ראש לצוות המיסד של ישיבת תלפיות, ישיבה שוויונית בירושלים שפותחת תכנית אינטנסיבית באלול השנה