פרשת תזריע - מצורע

על שני הנושאים שבפרשה: קרבנות יולדת לטהרתה ופרשת המצורע, ובסדר הפוך, פרשת מצורע העוסקת בטהרת המצורע ובזבה.


פרופ' חנה ספראי

בפרשת תזריע שני נושאים- קרבנות יולדת לטהרתה ופרשת המצורע. ובסדר הפוך, פרשת מצורע עוסקת בטהרת המצורע ובזבה. ננסה לעמוד על המשותף ושונה לשתי התופעות.

היולדת
פרק י"ב מוקדש כולו לקרבנותיה של היולדת. קרבונתיה קשורים באהל מועד אך כפי שנראה חכמים כללו את המקדש בירושלים בחיוב הלכתי זה. היולדת חייבת להביא קרבן עולה וקרבן חטאת לכפרתה וטהרתה לאחר הלידה. האשה היולדת ממתינה עד סיום טומאתה, ולאחר מכן עליה לבוא למקדש ולהביא את קרבנותיה. קרבנות אלה, מגדירים עבודה את תחילת טהרתה, את היותה ראשית לחזור ולאכול זבחים בטהרה (י"ב;ד').
שני היבטים לדיון:
א. הכתוב מניח, שנשים רוצות ואף רצויות במקדש ולכן עליהן להטהר לקראת בואן למקדש.
ב. אשה, מכוח היותה אשה, המבצעת מעשה יחודי לנשים - לידה, חייבת במעשה דתי מובהק הקשור בפעילות המקדש - קרבן יולדת. לא מדובר בשותפות בין הגברים ובתוך כלל הציבוריות היהודית, אלא במעשה דתי מיוחד לנשים באשר הן נשים, תגובה דתית להוויתן הנשית המובהקת. ברוח זו אנו למדים בדמרש הלכה:
"אל פתח אהל מועד (ויקרא י"ב ו') - אל הכהן, מלמד שהיא מיטפלת בהם ומביאה אותם אל פתח אהל מועד אל הכהן" (ספרא, תזריע, פ"ג ד').

האשה היולדת חייבת לדאוג בעצמה לקרבונתיה ולהביאם לכהן להקריבם. חובתה זו נידרשת בלשון המקובלת לגבי מחויבויות מקדש אחרות רבות. כך 'מיטפל' אדם בכל קרבן שהוא מביא: "קדשי מקדש חייבין באחריותן לטיפל בהן ולהביא לבית הבחירה" (ספרא, ויקרא, נדבה, פרק ג';י"א) אך כל החיובים האחרים תלויים ברצונו ובניסובת חייו של האדם המקריב, לעומתם כל יולדת חייבת לטפל בקרבנה ולהביאו לבית הבחירה. קרבן היולדת חל כמעט על כל אשה כמה וכמה פעמים בחייה. למעשה, אין אף קרבן דומה החל על גברים. למרות שמצוות רבות הן חובת הגבר בלבד, אף אחד אינה מחייבת אותו להופיע בחצרות המקדש לעתים מזומנות מתוך קשר הדוק כל כך לחיי משפחתו ולטהרתו האישית.
"האשה שהביאה חטאת העוף על ספק לידתה ונודע לה שלא ילדה הרי זה חולי- תתננה לחברתה. ושילדה וודאי- תעשה ודאי, שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע" (תוספתא, כריתות, ב' כ"א).

התמונה העולה מהלכה זו על מקבילותיה, היא אשה שכרעה ללדת, ולא ברור האם אכן ילדה ילד חי או שמא אין לראות בכך אלא הפלה או חולי, אך היא הזדרזה ודאגה להביא קרבן. הספק מחייב את הקרבן, וכאשר יתברר מה ארע למעשה בשעת הלידה, אזי גם יוקדש הקרבן בהתאם. אם לא היתה לידה, הרי הקרבן מועבר לחברה אחרת אשר ילדה תינוק ודאי. אם יבתרר שהלידה אכן ארעה ונולד תינוק חי, אזי הקרבן קרב עבור היולד שהזדרזה והקדישה אותו 'על לא הודע' - כשעדיין לא ידעה מה ארע לה בלידתה. ניתן לשער, שזרירות זו קשורה בתודעתן של הנשים, שהקרבן משמש כעין קרש הצלה בשעת לידה קשה וסכנת חיים ליולדת או לתינוק. דיונים אלה משקפים מגמות להזרז ולהביא את הקרבן.

מסכת קינים
קרבן היולדת אינו קורבן אחיד. בדין תורה ניתנת האפשרות לכל יולדת להביא את קרבנותיה בין אם היא עשירה או עניה. כלומר, היולדת העשירה תביא קרבן בהמה ואילו העניה תביא קן יונים, כשעוף אחד הוא לעולה והשני לחטאת (ויקרא י"ב;ח'). טפוס זה של קרבן, אינו יחודי ליולדות בלבד - קן יונים הוא קרבנם של מצורעים ונזירים וכמובן גם הקרבן המינימלי בקרבן אשם עולה ויורד. מסכת שלמה במשנה עוסקת בהלכה הקשורה בקיני היונים - מסכת קינים, ולמרות שחיבי קינים הם עקרונית גברים ונשים, הרי שכל הדוגמות, הלכה למעשה, שמביאה המסכת נוקטות בלשון נקבה, ומתיחסות ליולדות בלבד:
"כיצד? שתי נשים: לזו שתים קנים ולזו שתי קנים, פרח מזו לזו..." (קינים ב' ב').
"ולזו אחת, לזו שתים, לזו שלש, לזו ארבע, לזו חמש, לזו שש, לזו שבע..." (קינים ב', ג')
"כיצד? האשה שהביאה חטאת תור, ועולתה בן יונה - תכפול ותביא עולתה תור" (קינים ב' ה')

הכללים אינם שיכים רק לקיני נשים. המעשים והדוגמאות מתיחסים לקיני יולדת ונשים בלבד. רוב קרבנות קיני יונים במקדש היו קרבנותיהן של יולדות.

קרבנות רבים
סביר להניח, שלא כל אשה מכל רחבי העולם הידוי, אכן הביאה את קרבנה מיד לאחר כל לידה ותקופת טומאתה. טלטלת הדרכים ודחיפות הלידות בגיל הפוריות, מן הסתם מנעו ממנה אפשרות זו. ואכן, ממקורותנו עולה, שנשים שהביאו את קרבן לאחר זמן, לעתים כשהילד גדל מעט, או בבואן לבית המקדש במסגרת עליה לרגל, או לאחר מספר שנים לאחר שילדו כמה וכמה ילדים:
"האשה שיש עליה... חמש זיבות ודאי, מחד לידות ודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת זבחים, והשאר עליה חובה". (משנה כריתות א' ז')

ההלכה מניחה כאן, שאשה צוברת לעצמה מחויבות של קרבן לאחר לידות אחדות בבואה לירושלים היא אמורה לטפל בכולן כאחת. אך היא רשאית להנות מהווית מקדש וקדשים מיד לאחר שהביאה את הקרבן הראשון. על רקע זה ניתן גם להבין את תקנתו של רבן שמעון בן גמליאל:

תקנת הקינים
"מעשה שעמדו קנים בירשלם בדינרי זהב - אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה, שלא אלין הלילה, עד שיחו בדינרין, נכנס לבית הדין ולימד: האשה שיש עליה חמש לדות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד, ואוכלת זבחים, ואין השאר עליה חובה. ועמדו קנים בו ביום ברבעתים" (משנה, כריתות, א' ז')

מחירי שוק הגוזלין האמירו. ההלכה, שחייבה נשים להביא לפחות קן עבור כל לידה ודאית ועובר כל הפלה ולידה בספק, גרמה אינפלציה בשוק. כשנלמדה ההלכה בדרך שונה, ונשים שוב לא נמצאו חייבות להביא יותר מאשר קן אחד בבואן לירושלים, ירדו המחירים ירידה דרסטית עד שרן שמחירו היה דינר זהב חזר ונמכר במחיר רובע.

רבן שמעון בן גמליאל, לפי מסורת זו, נשבע בשם המקדש. המחירים המופקעים, טובים אולי לסוחרים והעוסקים במסחר סמוך למקדש, אך רעים הם להמוני נשות ישראל ומכן אף למקדש - למעון. בשם טובת המקדש נלמדת ההלכה ביוזמת בית הנשיא וראש הסנהדרין. הלכה זו רואה את טובת הציבור - נשים כאנשים.

קרבן חטאת
קרבן היולדת נקרא קרבן חטאת, כם גם קרבנו של המצורע (י"ד;י"ג), וכבר עמדנו על היחס בין היולדת והמצורע בשתי הפרשות תזריע ומצורע. מפרשת הצרעת של מרים מתברר בוודאות, שצרעת היא מחלה איומה, שמקורה הדתי הוא בחטא, צרעת היא בבחינת עונש, וסביר להבין את הקרבן כקרבן כפרה. אך דווקא השואה זו מקשה על הבנתו ביחס ליולדת: מה חטאה זו"? להפך, לידה היא בבחינת חובה ומצווה, מדוע קרבן חטאת? דוע חובת כפרה?

אותה השאלה מתעוררת גם לגבי קרבנו של הנזיר. אדם המקבל על עצמו עבודת אלוקים יתרה במה חטא? מדוע קרבן חטאת בסוף ימי הנזירות? בשני המקרים ניסו חז"ל לנמק את הקרבן בחפוש אחרי מקורות חטא בלתי מזוהים או בלתי מוגדרים.

קרבן חטאת של היולדת נקרא "מחוסר כפורים" (כריתות ב';א'). רק לאחר הקרבן רשאית היולדת לאכול מקדושי מקדש (ויקרא י"ב;ד'). הקרבן אינו בהכרח קרבן על חטא, הוא קרבן לחידוש הקשר הטהור עם הקב"ה. הוא מחייב חויה דתית במקדש בעקבות החוייה האישית המיוחדת ליולדת - הלידה.