קופצת ונשבעת

האמנם מדובר בתופעה מצויה אצל יולדות עד היום? מה מידת הרלוונטיות של הסיטואציה שבעבר הייתה כנראה כה אופיינית, ושעליה בונים חז"ל את פירושם לקרבן החטאת? הרהורים ושאלות לפרשת "אשה כי תזריע".

שתי עובדות לא קלות עולות בפתח פרשת תזריע. האחת: חובתה של האישה להקריב קרבן חטאת, חובה המצביעה על קיומו של חטא הקשור בלידה. השנייה: ההפרש בין טומאת האישה לאחר לידת בן זכר, לטומאתה לאחר לידת בת נקבה.
הקושי הוא במשמעות הנגזרת מן ההלכות הללו עצמן, ומהפרשנות שניתנה להן מאוחר יותר על ידי חז"ל והמפרשים.
דיון מרכזי בפרשה זו מופיע במסכת נידה, (לא ע"ב). 'שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן'. מהו החטא שבשלו צריכה האישה להביא קרבן?  שבועה מיותרת, נמהרת, של האישה שלא תזקק עוד לבעלה כדי שלא תלד יותר.
בתיאור הזה ניתן לשמוע זלזול מסוים בשיקול דעתה,  וביציבותה של האישה היולדת ברגעים הגדולים של חייה. האמנם מדובר בתופעה מצויה אצל יולדות עד היום? מה מידת הרלוונטיות של הסיטואציה שבעבר הייתה כנראה כה אופיינית, ושעליה בונים חז"ל את פירושם לקרבן החטאת?
אני איני מכירה ולו אחת מחברותי שנשבעת כך. האם חידושי הרפואה והמדע הם שעושים את ההבדל ומקלים הן על הלידה עצמה, כאביה וסכנותיה, והן על זו שמבקשת להימנע ממנה? ואולי, האישה עצמה, התרחבה דעתה?
ונניח שאישה אכן נשבעת מה שנשבעת על האבניים - בחדר הלידה. - מדוע אין השבועה ראויה להתקיים? מדוע לא לכבד החלטתה של אישה כואבת, אשר היא בוגרת דייה כדי להחליט על גופה וחייה?
'ועיקר הכוונה בזה כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער ואין השבועה ראויה להתקיים מפני היותה משועבדת לבעלה, רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים שהוא רוצה להצדיק בריותיו'. כך אומר הרמב"ן בפירושו. לדבריו, לא רצונה של האישה הוא קנה המידה, אלא מחויבותה לבעלה. לא יתכן שהיא, רכושו של בעלה, תדור נדר שמפקיע את עיקר המחויבות שלה לאדונה. לכן, הקדוש ברוך הוא החפץ להצדיק בריותיו, פתח לה פתח חרטה בדמות הקורבנות הללו, החטאת והעולה, שנועדו לכפר על 'עלות רוחה'. במוקד הפירוש הזה עומד האיש, ומחויבותה של האישה אליו, והאישה, גיבורת הפרשה, גיבורת האירוע, נעדרת ממנו.
פירוש זה אינו חריג בזמנו ובמקומו,  אבל, ניתן לפרש את דברי חז"ל גם באופן אחר, המעמיד במרכז את האישה, עולמה הפנימי והעובר עליה באותם רגעים. במידה והאישה בשעת לידתה אכן חווה רגעים של ספק, של חרטה, ומתוכם היא מחליטה החלטות מרחיקות לכת לגבי נשיותה ואימהותה בעתיד, הרי שהחלטות קשות אלה ניתנות בשעה של צער וכאב, שעה שההגיון נדחק בה מפני הרגשות העזים וייסורי הגוף. שבועה זו מתבטלת מפני שהיא ניתנת מתוך אילוץ וכורח הנסיבות, מפני שבעומק העניין אין זו משאלתה האמיתית של האישה - לפרוש מחיים משותפים עם בעלה - אלא מדובר באמירה חולפת, רגעית, שלא מגלה את רצונה הפנימי. כאמור, התבוננות נוספת בדברי חז"ל נותנת בהחלט מקום לפירוש כזה: 'בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן'. מהו 'לפיכך'? בגלל מה? בגללה? בגלל בעלה? בגלל שניהם? סתמה הגמרא ולא פירשה, והותירה מקום לכל הפירושים הללו גם יחד.
קושי נוסף קיים בהסבר שנותנת הגמרא להפרש בין ימי הטומאה בין לידת הזכר ללידת הנקבה.
'מפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו, מתחרטת (על שבועת הריחוק) לשבעה. נקבה שהכל עצבים בה, מתחרטת לארבעה עשר' (נידה, שם). הגמרא בנידה מדברת בהווה, במציאות בה לידת זכר היא שמחה גדולה יותר מלידת הנקבה. דווקא על רקע זה, בולטת אמירה נוספת בתוך דבריה. הגמרא מבינה את דין התורה כמתחשב ברצונותיה של האישה, ברגשותיה ובעובר עליה. כשהיא מדברת על האיחוד המחודש של האישה עם בעלה היא מדברת על שניהם כאחד. חפצה של האישה לחזור ולחיות עם בעלה בעתיד הוא תנאי ושיקול לזמן שקובעת התורה לאיחוד זה. כמובן, רצון זה גם הוא תלוי הקשר, נובע מאווירת השמחה שישנה סביב, או מחסרונה. 'ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים' (שם). עצבותה או שמחתה של האם, כמו אלו של האב, הם תלויי סביבתם, וחלק מהשיקול ההלכתי. עובדה שכאשר הלידה היא לידת זכר, ותוביל לברית, השמחה תהיה גדולה יותר. עובדה זו היא עובדה חשובה שיש לה משמעויות מעשיות להלכה. אבל ממש כמוה, רבת משקל היא העובדה שבמצב שונה, שבו בת היא הנולדת, ישנה עצבות, והשמחה פחותה. גם למציאות זו יש ביטוי הלכתי - הארכת תקופת הריחוק בין הבעל לאישה. כך או כך, משמעות הדבר היא התחשבות במצבה הרגשי והנפשי של האישה. אחרי שבוע או אחרי שבועיים, טוענת הגמרא, ישוב רצונה לחיות עם בעלה, ועל כן, בדין נדיר, תתיר להם התורה לחיות יחד עוד בטרם טהרה האישה לגמרי ממקור דמיה, 'דמי טהרה', האוסרים עליה לבוא למקדש, אבל מאפשרים לה לחזור ולחיות עם בעלה, לרצונה. כידוע, לא נוהג דין זה להלכה בימינו, כאשר על כל ראיית דם יושבת האישה שבעה נקיים נוספים לימי ראייתה, ודין 'ימי טהרה', כמו ההבחנה בין דם לדם, לא מתקיימים.
ועדיין, ניצבת ועומדת ללא תשובה השאלה הקשה: מדוע 'נקבה - הכל עצבין בה'. מדוע לידת הבן היא שמחה, ולידת הבת היא עילה לעצב?