מה בין לשון הרע למוציא שם רע? לפרשת מצורע

המעיין בחמישה חומשי תורה רואה שבכולן ישנן אזהרות על עוון לשון הרע. החל בספר בראשית בסיפור חוה והנחש אשר פיתה את חוה בהוצאת דיבה על מלכו של עולם דרך סיפור הבאת הדיבה מצד יוסף על אחיו, שהביאה בעקבותיה את גלות מצרים.

אמר רבי ינאי: כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא ידעתי את פשוטו, עד שבא רוכל זה והודיעני: מי האיש החפץ חיים. הדרשנים תמהים על התפעלותו של ר' ינאי מדברי הרוכל. מה נתחדש לו שלא ידע עד היום? במה נתבהרה לו פרשת מצורע יותר מאשר לפני כן?

המעיין בחמישה חומשי תורה רואה שבכולן ישנן אזהרות על עוון לשון הרע. החל בספר בראשית בסיפור חוה והנחש אשר פיתה את חוה בהוצאת דיבה על מלכו של עולם דרך סיפור הבאת הדיבה מצד יוסף על אחיו, שהביאה בעקבותיה את גלות מצרים

מה בין לשון הרע למוציא שם רע? חז"ל בפרשת מצורע אומרים כי הצרעת באה בגלל עוון לשון הרע (ערכין ט"ו), לכן יש לחפש קשר ישיר בין החטא, והאמצעים בהם חייב חולה הנפש והגוף לנקוט כדי להיטהר מעוונות מחלתו.רבי יצחק עראמה  מחבר הספר "עקדת יצחק" מקדיש דבריו להסבר דברי מדרש תמוהים בפרשה: מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: מאן בעי למזבן (-מי רוצה לקנות) סם חיים? מייד נתאספו כולם אצלו ואף רבי ינאי היה שם והתעניין. אמר לו הרוכל: אתה לא צריך. הראה לו בתהילים ל"ד : "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב?  נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". אמר ר' ינאי: אף שלמה מכריז ואומר: (משלי כ"א) "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו,. לפיכך מזהיר משה את ישראל "זאת תורת המצורע" - המוציא שם רע.

הדרשנים מתלבטים בתמיהתו של רבי ינאי, והתפעלותו מדברי הרוכל. מה נתחדש לו שלא ידע עד היום? במה נתבהרה לו פרשת מצורע יותר מאשר לפני כן?

רבי יצחק עראמה מלבן את דברי רבי ינאי ואומר כי אחד הדברים המעלים את  ערכו של האדם על כל חי, הוא הדיבור. את הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב') מתרגם- מפרש אונקלוס שאין הכוונה כאן לדיבור המוחשי, אלא לכוח המחשבה באדם, ברם הדיבור הוא המכשיר הטכני שבו גלומה המחשבה, כמו שנאמר: "לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון" (משלי ט"ז). שני דברים אלה כרוכים יחדיו ומבטאים את עליונותו של האדם על החי. באותו עניין יש להוסיף כי אדם שאינו מדבר, ואינו מוציא מחשבתו לפועל, באמצעות צינור הדיבור, אינו נחשב בשפה המשפטית בכלל אדם (תרומות פ"א), כי עם הסרת השפה נלקחה מהאדם כוח החיים של מדבר אשר בקרבו.

וכיוון שהדיבור הוא הקובע את מהות האדם, חייב הדיבור להיות בעל תוכן מיוחד. שכן לולא כך אין הדיבור אלא כצפצוף הזרזיר. הדבר דומה כאילו משתמש מישהו בלבוש מלכות, לנקות בו אשפה. לכן השתבחו חכמי ישראל בכך שמעולם לא שחו שיחה בטלה.

הרמב"ם בסוף פרק א' של מסכת אבות מביא את סיפורו של חכם אחד, אשר היה יושב בחברה ושותק, שאלו אותו למה הוא יושב ושותק? ענה להם: לשון הרע רכילות ודברי נבלה הם רע בתכלית, שבחי בני-אדם - יש בהם טוב ורע. סיפורי מאורעות ודברי הימים - לא טוב ולא רע. חכמה והגות, טוב בהחלט. בשלושת הראשונים נמנע אני לגמרי מלדבר, ואילו ברביעי הייתי כן מדבר אבל אז אהיה זר ומוזר בחברה שאינה מבינה, ולכן אני שותק.

משה רבינו הפליג יותר מכולם נגד הדיבור הרע, המוציא את האדם מכלל החיים. הוא השמיע לישראל, כי זאת תורת המצורע, תורת המוציא שם רע. ואכן המעיין בחמישה חומשי תורה רואה שבכולן ישנן אזהרות על עוון לשון הרע. החל בספר בראשית בסיפור חוה והנחש אשר פיתה את חוה בהוצאת דיבה על מלכו של עולם דרך סיפור הבאת הדיבה מצד יוסף על אחיו, שהביאה בעקבותיה את גלות מצרים. בהמשך בספר ויקרא שכולו שזור בצווים ואזהרות על לשון הרע, רכילות וכדומה להורות ולהדגיש כי ההולך רכיל פוגע בנפשו של חברו ושופך דמו.

בהמשך ספר במדבר אשר מפרסם את צרעתה של מרים שנגרמה כתוצאה מדיבורה הרע במשה,נוסף על כך עוון המרגלים שלא למדו מסיפור מרים וכלה בקורח ועדתו בעוון שדיברו באלוקים ובמשה.לכן המוציא שם רע על חברו או מדבר לשון הרע עובר על חמשת חומשי תורה, ועל דברי נביאים וכתובים ועונשו מבורר להיות משוקץ ונתעב בעיני אלוקים ואדם.

אסיים בסיפור הרוכל בו פתחתי, בעצם אותו רוכל לא חידש דבר באזני רבי ינאי שלא היה ידוע לו מקודם, אבל הוא הבהיר את החטא באופנים קולעים. הוא לא הסתפק במה שידע הוא עצמו אלא הכריז על הדבר ועשה לו פרסום בין הציבור, וכך המשיך בדרכם של אבותינו הקדמונים, שהכו וקראו בשם ה' שנאמר בו: "ויתהלך חנוך את האלוהים" בדומה לנח שנאמר בו: "את האלוהים התהלך נח" וגם אברהם אבינו שהורה לנו את דרך ההכרזה והפרסום "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו" הוא הלך וקרא בשם ה' ובעקבותיו בניו ותלמידיו הקדושים. זו הדרך בה בחר גם הרוכל ולכן הצליח להקסים כל כך את רבי ינאי שהתפעל מתעוזתו של הרוכל לילך ולדרוש בדבר שאינו מקובל ברבים ולהכריז ברבים על תורת היהדות הצרופה ויחסה ללשון הרע.

אחרית דבר הוא כמובן הבנתו של הרוכל כי כוח הדיבור הינו מהות החיים האמיתית ועל כן הכריז ואמר "מי האיש החפץ חיים" לומר כי האיש וחייו שזורים בכוח המדבר אשר בו, ובתוכן הדיבור אשר ידבר ובכך גדולתו של אותו רוכל כמחנך הבא להורות לבני-אדם מהות חייהם ואורחתם.

דבר תורה לעילוי נשמת אימי הורתי עדנה-רבקה לאסט שנלב"ע בי' ניסן תשנ"ג.