בחירתה של מרים?

הוגי דעות אחדים במהלך ההיסטוריה התייחסו אל הזהות האנושית בכלל, ואל הזהות הנשית בפרט, כאל מודל קבוע מראש שעל האדם להתאים עצמו אליו. השאלה היא, האם על פי התורה, גדול מגוון התפקידים והזהויות שאישה יכולה לקחת על עצמה כמגוון התפקידים שמציע הקיום האנושי?

הוגי דעות רבים במהלך ההיסטוריה התייחסו אל הזהות האנושית בכלל, ואל הזהות הנשית בפרט, כאל דבר קבוע מראש שעל האדם להתאים עצמו אליו. כך עשה אפלטון כשקבע בייחסו זהות אחידה למעמדם של הפילוסופים הגברים במדינה האידיאלית ב'ספר המדינה', כשם שייחס גם לנשים ולבני שאר המעמדות, זהות אחידה, בלתי משתנה, לכל מגדר ומגדר. גם הפילוסוף הגל עושה זאת בספרו 'על הפילוסופיה של המשפט' בפרק על החיים המוסריים. שם, בחלק המוקדש לחיי משפחה נכונים, מייחס הגל ייעוד חד משמעי לנשים בתוך המסגרת המשפחתית ואף מתבטא באשר ל'טבען המוסרי' הנתון. על פי גישה זו קיים מודל מסוים, הכולל תכנית חיים ברורה, ייעוד, אותו אמורה האישה לממש. על פי הנוקטים בגישה זו, זהותה של האישה, איננה דבר הנתון לבחירה, דבר שמשלמים עליו מחיר מתוך מודעות לקיומן של אפשרויות שונות. אלא תהליך של מימוש מודל מוכתב מראש. השאלה החשובה היא - מה עמדת המקרא בשאלה זו? האם מגוון התפקידים והזהויות שאישה יכולה לקחת על עצמה גדול כמגוון התפקידים שמציע הקיום האנושי, או שהיא מוגבלת ולפניה מודלים מסוימים בלבד.
לפני שנתיים, ב'קולך' לפרשת שמות תשנ"ט הביאה רחל עופר את השיר 'מרים' פרי עטה של המשוררת יוכבד בת מרים. על פי דבריה של עפר, וכפי שעולה מן השיר, מזדהה המשוררת עם אישיותה של מרים, אשר נענית לקריאת צו הגורל, וכמו המשוררת חיה בבדידות זהורה, בנזירות. סגנון חיים זה, שתכליתו אצל מרים המקראית שבשיר להביא פדות דרך ההתמסרות לתינוק (משה בתיבה על היאור) ולשבטים אשר בגושן, מועמד בשיר בניגוד למציאות המצרית, אותה נושמת מרים בעמדה 'מול הסוף והגמא'. הזהות שיוצרת המשוררת יוכבד בת מרים עם מרים המקראית מניחה את יכולת הבחירה המשותפת שלהן בייעודן כנשים, וכן את המחיר ששתיהן משלמות בקנאתן, בצרעת, ובבדידות הנובעות ממעמדן.
אם נטען שהמקרא, כהגל וכאפלטון, טוען למודל נשי מסוים, הרי שאין צדק בהצגתה של מרים המקראית כאישה אשר בחרה בבדידות ובנזירות. במקרה כזה אי אפשר להתייחס אל מרים המקראית כאל מישהי אשר נענתה לצו, לקריאת פדות, מתוך בחירה, ומשלמת את המחיר מתוך השלמה, כפי שיוכבד בת מרים מציגה אותה בשיר. השאלה היא, האם, באופן בו מתאר המקרא את גיבוריו בכלל, ואת הנשים בפרט, אפשר למצוא את הגישה ההפוכה?
התבוננות בדמותה של מרים המקראית תשמש לי דרך לבחון שאלה זו. האם בדברי המקרא על מרים, ישנו זכר לתחושת הבחירה והמחיר שמרים משלמת על ייעודה? מרים מוזכרת בתורה שנים עשר פעמים בשמה, ועוד פעמיים בנביאים ובכתובים. בארבעה הקשרים נזכרת מרים בתורה בשמה: (א) בשמות טו, בשירת הנשים הנוספת על הים. (ב) בבמדבר יב, בסיפור חטאה למשה וענישתה בצרעת. (ג) בבמדבר כ, במותה וקבורתה. (ד) בבמדבר כו, במפקד יוצאי הצבא לאחר המגיפה בערבות מואב.
במקומות אלה היא מוזכרת - פעם אחת כ'מרים הנביאה' בשירת הים, ובאותו מקום גם כ'אחות אהרון'. ברשימת הפקודים בבמדבר פרק כו מוזכר שמה של מרים בתוספת התואר 'אחותם', כאחת מהשלושה שילדה יוכבד לעמרם. בשמות פרק ב, בסיפור משה בתיבה על היאור מוזכרת פעמיים 'אחותו' של משה ללא זהות שמית, כזו הניצבת מרחוק 'לדעה מה יעשה לו', וכזו המציעה לבת פרעה אישה עברייה שתיניק את הילד שנמצא בתיבה. בספר מיכה פרק ו מוזכרת מרים כאחת משלושת בני עמרם, שליחי ה' להעלאת עמו ממצרים: 'ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים'. בדברי הימים א פרק ה מוזכרת מרים כאחת משלושה בני עמרם. אישה נוספת בשם מרים מוזכרת בדברי הימים א פרק ד כאחת מצאצאיו של כלב בן יפנה. יצוין עוד, שבשום מקום במקרא לא מסופר על קיומו של איש שנשא את מרים או בנים שנולדו לה.
זהותה של מרים כאחות וכנביאה בולטת בהשוואה לאמה יוכבד, המתוארת תמיד כאמו של משה או אשתו של עמרם. בשמות ב אין היא מוזכרת בשמה אלא מכונה 'בת לוי' ו'אם הילד', ואילו בשאר המקומות היא יוכבד 'אשת עמרם', 'אם משה ואהרון' או 'אם משה, אהרון ומרים אחותם' (שמות ו, במדבר כו).
מהשוואה זו, ומדמותה עצמה, מצטיירת מרים כאישה שחייה מוקדשים להצלתו והנהגתו של עם ישראל החל מראשית תהליך הגאולה משעבוד מצרים. בתפקידה זה היא שותפה מלאה למשפחת המנהיגים, שלכל אחד מהם תפקיד מוגדר. הכינוי 'אחות' מדגיש את זהותה הנשית השונה כל-כך מהרבה נשים אחרות במקרא: מרים אינה 'אמם של' כאִמה עצמה, או 'אישתו של', כיוכבד, וכדבורה הנביאה, אשת לפידות. מרים האישה היא נביאה או אחות. יודגש כי הכינוי 'אחות' במקרא אינו נעדר משמעות של קרבה ואהבה שנלווים אליהם פוריות והבטחה לקיום עתידי. ההפך הוא הנכון: בשיר השירים האחות היא הכלה והרעיה האהובה (שיר השירים ח, ח-ט); בנבואות יחזקאל הקרבה הלאומית בין יהודה לשומרון היא קרבה של 'אחיות"' (יחזקאל כג); ואילו הנביא ירמיהו מתייחס אל קרבת האח והאחות באופן מלא רגש: בנבואת הזעם שלו כלפי יהויקים בן יאשיהו הוא מזהירו שבמותו איש לא יספוד: 'הוי אחי והוי אחות' (ירמיהו כב, יח).
דווקא על רקע נבואה זו של ירמיהו בולטים האזכורים שבהם אין מרים מכונה 'אחות': בסיפור הצרעת בבמדבר פרק יב, ובפסוק המציין את מותה וקבורתה. העובדה שבני-ישראל מחכים למרים המוסגרת, והזכרת מותה, מדגישים אמנם את חשיבותה יוצאת הדופן כאישה פרטית, אך אי הזכרת התואר 'אחות' בסיפורים מבליט את עמידתה המבודדת ממשפחה. בידודה עולה גם מכך שאין מוזכרת בכיה על מותה, וקנאה נרמזת בכך שהיא מדברת אודות אשת משה. בידודה וקנאתה מעוררים את הרעיון בדבר קיומו של מחיר שהיא משלמת בהליכתה אחר ייעודה כמנהיגה. זאת בניגוד לאחיה, ובמיוחד לאהרון, שלא נדרשו לקרבן מסוג זה.
מדרשי חז"ל על מרים מחזקים הבנה זו של דמותה.

א. מרים, האחות הגדולה של כולם:
במסכת סוטה יא ע"ב, דורשים חז"ל שיוכבד ומרים הן המיילדות העבריות המקבלות שכר על נחישותן להציל את ילדי העברים. ה'בתים' שעשה להן ה' כשכרן נדרשים כ'בתי כהונה ובתי מלוכה'. דרשה זו מובנת לגבי יוכבד, אולם פחות מובנת לגבי מרים, שאין מוכרים לנו צאצאיה. כדי לפתור קושי זה מובאת דרשה אשר לפיה נישאת מרים בשלב כלשהו לכלב בן יפנה, או לאחד מצאצאיו משבט יהודה, ומצאצאיהם נולד דוד. למרות שהמדרש מייחס למרים נישואים והולדת בנים, מודגש במדרש זה, שנישואיה היו נישואים מאוחרים, ושהסיבה לכך שלא נישאה קודם היא חולניותה או כיעורה. הבנים הנולדים המוזכרים במדרש זה הופכים להיות לא בנים כי אם כינויים למעשיה של מרים או למעשי אביהם. מכאן, שגם חז"ל, שייחסו לה אמהות ונישואים עשו זאת תוך מודעות לזהותה ה'לא אימהית' העולה מן המקרא. בהמשך המדרש מובאת דרישת מרים מעמרם להחזיר את אישתו לאחר שגירשה בתגובה לגזירותיו של פרעה (סוטה יב ע"א). מדרשים אלה מחזקים את זהותה של מרים כאחות הגדולה, שאיננה האם הביולוגית, הלוקחת על עצמה את הדאגה לקיומם הפיזי של בני עמה. התפקיד המיוחס לה על ידי חז"ל הוא כמובן הד לסיפור דאגתה למשה בשמות פרק ב.
תפקיד זה מבליט גם המדרש על 'בארה של מרים'. על פי המדרש (תענית ט ע"א) ברגע שמתה מרים נסתלקה הבאר שהלכה עם בני ישראל לכל מקום והם נשארו ללא מים. מדרש זה קושר את הפסוקים המתייחסים אל הנהגתם המשותפת של שלושת האחים (במדבר כו, מיכה ו) עם הצרכים הפיזיים- הקיומיים של העם הסובב במדבר ארבעים שנה: 'שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים, וג' מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן באר וענן ומן'.

ב. מרים הנביאה:
כאמור, מופיעה מרים בכינויה כנביאה בהנהגת הנשים בשירת הים. במדרש (מגילה יד ע"א) בו היא נמנית עם שבע נביאות שהעמיד ה' לישראל. שואלים חז"ל מדוע במקום שמרים מכונה 'הנביאה', היא מכונה גם 'אחות אהרון'? תשובת המדרש היא שטרם לידתו של משה, בעודה אחותו של אהרון בלבד, ניבאה מרים שאמה עתידה ללדת את מושיען של ישראל. מדרש זה מקבל חיזוק מלשון הכתוב בסיפור עמידתה על שלומו של משה: 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו'. ההתייצבות, המרחק, וכן הדעה, שמרים חפצה בה מתפרשת במדרש זה, ובמדרש נוסף ומפורט יותר (סוטה יא ע"א) כדרישה ברוח הקודש. חשיבותם של מדרשים אלה, ושל המדרשים המוזכרים לעיל לדמותה של מרים כמנהיגה, הם בהדגשת החלק שמרים נוטלת בגאולת מצרים. מרים שותפה הן לחזון הגאולה של בני-ישראל בעודם עבדים נטולי תקווה במצריים, והן בהוצאת חזון זה אל הפועל על-ידי משפחת מנהיגים נבחרת.

ג. מרים כמנהיגת הנשים:
במדרש המסביר את תפילתו של משה על מרים המצורעת (ילקוט שמעוני תשמ"א) נאמר: 'מגיד שהיא חציינו שהיא היתה מלמדת את הנשים ואנו האנשים'. במדרש זה מורחב תפקידה של מרים בהנהגת הנשים מהתפרצות נבואית-ספונטנית חד-פעמית, למפעל חיים מתמשך ורב-משמעות לעתיד. המפעל החינוכי של הנחלת תורת ה' לנשים המיוחס למרים מעצים כמובן את החלק שנטלה מרים בתהליך הגאולה. לא די שמילאה את ליבות העבדים בתקווה לגאולה מעבדות, הצביעה על המושיע, דאגה לקיומו הפיזי, ואפשרה את קיום כלל עם ישראל; מרים דואגת גם לגאולה הרוחנית ומשתפת את עצמה בהנחלת תורת ה' למחצית מהעם.

מכל האמור לעיל מצטיירת מרים כאישה הממלאת ייעוד אחר מזה המצטייר בתפיסת הזהות הנשית ה'רגילה'. המחיר שמשלמת מרים בבדידות ובקנאה על ההכרעה ללכת אחר ייעודה, על פי שירה של יוכבד בת מרים, נרמז בתורה בהתפרצות קנאתה ביחס לאשת משה, בתחושת הבידוד העולה מאופן אזכור מותה, ובעובדה שלא מסופר לנו על משפחה שהקימה, ועל יורשים לתפקידה. במובנים אלה היא דומה הרבה יותר למשה, שכמוהו היא נביאה, וכמוהו היא מנהיגה את העם בשירה, מאשר לאהרון. ייתכן שהתורה רומזת לנו שיש תכניות-חיים מסוימות, הכרוכות בהיענות לקריאה, בהליכה אחר ייעוד שאין ממנו בריחה, אשר אינן מתירות מקום לפעילויות אנושיות אחרות, 'נורמליות'. וכשם שמשה נדרש לקרבן זה, וכשם שירמיהו אינו יכול לחמוק ממנו, כך נדרשת לו גם מרים, האישה. מאידך, אין בנשיותה של מרים דבר המונע ממנה לקחת על עצמה תכנית חיים זו, לזהות עצמה עם ייעודה, ולחיות, ולמות, כך.