"וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ"

ביסודן של הלכות רכילות ולשון הרע ניצבת ההכרה כי כל אדם נברא בצלם אלוהים בשווה, ושמו הטוב של אדם אינו נתון בידי הזולת לפגום בו ולהרוס. אדם המרכל על האחר עושה זאת פעמים רבות מתוך עמדת התנשאות מדומה, כשהוא מבקש להעמיד את מושא התייחסותו במקום ובמעמד נמוכים יותר.

מזמור כ"ד בתהלים מציב את השאלה "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁו", ונותן את המענה "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה". העניין הראשון המנוי בתשובה מתייחס לניקיון המעשה, התכונה השנייה נדרשת לטוהר המחשבה, ואילו המשך הפסוק מתייחס לדיבור, ובהקשרו מובאים שני ענפים. מילות החלק הראשון, "אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי", הן בעלות דמיון לשוני וענייני לדיבר השני: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז). כמו כן, המשך הכתוב: "וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה", הנו בעל משמעות רעיונית זהה, ושיעור הדברים הוא שהאדם לא נשבע בשם ה' לשקר.

במזמור ט"ו בתהלים מצויה הקבלה רעיונית מובהקת למזמור כ"ד. פרק זה פותח בשאלה "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ". בארבעת כתובי המשך המזמור נמנית שורה של עניינים שבאמצעותם יוכל האדם לזכות להתקרב לה':

הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

גם באשר לכתובים אלה ניתן לערוך חלוקת משנה של עניינים שהם בגדר מחשבה, כגון "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"; דברים שהם בקטגוריה של דיבור, כגון איסור הרכילות המתבטא במילים "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ"; וכן מצוי בו עניין המעשה, המתגלם בין היתר בנאמר "וּפֹעֵל צֶדֶק".

לשני מזמורי התהלים הללו הקבלה רעיונית בספר ישעיה (לג, יד-טז). בקטע זה מוצבת השאלה "מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם". התשובה המובאת היא "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע. הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים".

אפשר להפנות למקבילה רעיונית קצרה יותר במיכה, בנאמר "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ" (מיכה ו, ח).

העניינים המנויים במזמור ט"ו בתהלים, וכן הנאמר בישעיה ובמיכה, שימשו בסיס לדרשתו המפורסמת של רבי שמלאי בבבלי מכות (כג ע"ב-כד ע"א):

דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה... בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב "מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך... לא ימוט לעולם" (תהלים, טו)... בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב "הולך צדקות ודובר מישרים... ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיה לג, יד-טו)... בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב "הגיד לך אדם... והצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו, ח)... בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).

תחילה יש לציין כי בדרשה זו קיימת הסתייעות במזמור ט"ו בתהלים, אולם אין מצויה בה הידרשות למזמור כ"ד.

המילים "וחרפה לא נשא על קרובו" אינן ברורות כל צרכן, וביאורים מביאורים שונים הוענקו במגמה לפרשן. בבבלי מכות שם נדרשו התיבות הללו במשמעות "זה המקרב את קרוביו". רש"י על אתר מבאר כי האדם "לא סבל חרפת קרובו", ובתהלים שם הוא מפרש באורח דומה ש"אם עבר קרובו עבירה שיש בה עונש, עֲנָשוֹ במשפט ולא נשא עליו חרפתו, שיהא פתחון פה למחרף לומר: כך עבר פלוני קרובך וחיפיתה עליו". בשני הביאורים הללו הכוונה היא שאדם אינו מחפה על עוונות קרובי משפחתו.

רד"ק בפירושו לתהלים מבאר את המילים "לא עשה לרעהו רעה" במשמעות כוללת של עשיית כלל מצוות לא תעשה, ואת התיבות "וחרפה לא נשא על קרובו" בהוראה "שלא חרף וגדף אדם, אע"פ שהוא גדפהו או הרע לו. ואמר: 'נשא' בנטילת הלשון, כמו  'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא' (שמות כ, ז) 'לא תשא שמע שוא' (שם כג, א). ובאמרו 'קרובו' הוא הדין על אחר, אלא שדִּבר על ההווה". ב"ספר השרשים" (אות הנון, ערך נשא) כותב הרד"ק באשר למילים "וחרפה לא נשא על קרובו": "לא הטיל עליו שום דבר חרפה". אם כן, בביאורו לתהלים קושר הרד"ק בין ההיגד "וחרפה לא נשא על קרובו" ובין הדיבר השני. הוא מבאר את התיבות בתהלים ט"ו במשמעות שאדם לא חרף את הזולת במילים, והמונח "קרובו" מתייחס לכל אדם.

לעומת דבריו של הרד"ק אפשר להצביע על פירוש שהוא בעל זיקה לביאורו, אולם נראה שמכל מקום קרוב יותר לפשוטו של מקרא. אפשר להטעים כי תחילת הפסוק "לא רגל על לשונו" מוסבת בכוללנות על אי אמירת רכילות. הצלע השנייה מתייחסת כפועל יוצא ועל דרך האסוציאציה לרעה שאדם מביא על זולתו באמצעות סיפור לשון הרע, שכן יסוד מכלול האיסורים הנוגעים לרכילות הוא הנזק המוסב לאדם שריכלו עליו. הצלע השלישית בפסוק, "וחרפה לא נשא על קרובו", תתפרש אף היא בהקשר של עניין שמירת הלשון, ומשמעה שאדם לא אמר ולא נשא דברי גנות על קרוב משפחתו. בהקשר זה יצוין כי המילים "לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב" מוזכרות במקרא פעמיים במשמעות של שארי בשר. בראשונה מובא ביטוי זה בפרשה המונה את האישים שלהם מותר הכהן הגדול להיטמא: "כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה..." (ויקרא כא, ב). אופן ההתבטאות הנזכר מופיע גם בפרשת בנות צלפחד בעניין העברת הנחלות. אדם שמת בלא בנים נחלתו מועברת לבתו, אין לו בת - היא ניתנת לאחיו, בהעדר אחים היא מועברת לַאֲחֵי האב, "וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּו" (במדבר כז, ח-יא).

בנוגע לביאורנו המסב את עניין נשיאת החרפה על שאר בשרו של האדם, חיוני לשוב ולציין כי המילים "לא נשא" מופיעות במזמור כ"ד בתהלים כבבואה קרובה של הדיבר השני, והקבלה זו אף היא מעלה את המחשבה שהקטע "וחרפה לא נשא על קרובו" מהווה מקבילה לדיבר זה.

אפשר להטעים כי מבחינה רעיונית חומרתה של נשיאת חרפה על קרוב משפחה, היא כנשיאת שם ה' לשווא. בשני המקרים מצויה הקלת ראש בכבוד המושא, דהיינו בכבוד ה' ובכבוד הקרוב. בדיבר השני נאמר, הן בפרשת יתרו והן בפרשת ואתחנן, כי ה' לא ינקה את מי שנושא את שמו לשווא. ממילים אלה משתמע לכאורה כי אין כפרה למי שעובר עבירה זו. ואמנם קיים דיון בשאלה זו בבבלי שבועות (כא ע"א), ולמדים כי בית דין של מעלה "אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו... ה' הוא דאינו מנקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו". באורח דומה אפשר להזכיר כי בירושלמי בבא קמא (פ"ח ה"ז, ו ע"ג) מובא מאמרו של רבי יוסה כי מי שהוציא שם רע על חבירו "אין לו מחילה עולמית", וכן הוזכר עניין זה בספרות הראשונים והאחרונים, אם כי יש שציינו שמידת ענווה למחול גם בזה (ראו מגן אברהם על שו"ע, או"ח, תרו, א). הוצאת שם רע היא בבחינת "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א, טו), שכן הכוח ההרסני הטמון בה כה גדול, ופוגע בעצם קיומו של האדם עד שעניין זה נמנה עם הדברים שאינם ברי-תיקון, והזכות שמורה לאדם שלא למחול על כך.

אם כן, אמירה נפרדת יוחדה לאיסור החל על אדם להוציא את קרוביו ללעג ולביזיון, משום שאמירת רכילות ולשון הרע על שארי בשר היא מהדברים שדרכו של אדם להקל ראש בהם ולדוש בעקביו, והיא נושאת בחובה באורח מיוחד תוצאות הרות גורל.

אפשר להצביע על דוגמאות לתופעה זו במקרא ובספרות חז"ל, דבר שהביא להפרת רקמת היחסים בין אחים וקרובים. יוסף הביא את דיבתם הרעה של אחיו לפני אביו. ההסבר האטימולוגי הנלווה לשם יוסף הוא "אסף אלקים את חרפתי" (בראשית ל, כג), ומקורות ספרות חז"ל מתארים את החרפה וההשפלה שהיו מנת חלקה של רחל בגין עקרותה מצד הסובבים אותה, אולם גם מצד יעקב אבינו (מדרש הגדול, בראשית כג, א, עמ' שסט). כן אפשר לציין באשר לחנה כי מקורות ספרות חז"ל מרחיבים את המגמה העולה מן המקרא עצמו, ומתארים בצבעים בלתי מחמיאים את יחסה המקניט של פנינה כלפיה.

בהקשר לדברינו אלה חיוני גם לציין כי כל כמה שהמקורות נוהגים להתמקד בחומרת מצוות כיבוד אב ואם, הרי שאין להימנע מלומר כי אף הוריו של אדם מצווים שלא לומר דברי רכילות או גנות על צאצאיהם.

לפי גישתנו, האיסור לרכל על קרובי משפחה מקביל לדיבר השני. בהקשר זה יצוין כי מתוך ההכרה בחשיבותו המיוחדת של מזמור ט"ו בתהלים, נערכה במקומות שונים הקבלה רעיונית בינו ובין עשרת הדיברות. וכך, במסגרת הקבלה המועלית בזוהר חדש (ויצא, כז ע"ב-ע"ג) מובאות שתי דעות באשר לקטע "וחרפה לא נשא על קרובו". להשקפת רבי יהודה מילים אלה הן "כנגד מחלל שבת בפרהסיא", ואילו לדידו של רבי יוסי הן כנגד "לא תגנוב". רבי יוסף מוסקאטו  (רצ"ה-ש"ן; 1535-1590), מחכמי מודינה באיטליה, ערך הקבלה אחרת בין מזמור ט"ו ובין הדיברות. להשקפתו, ההיגד "לא רגל על לשונו" הוא כנגד "לא תענה"; "לא עשה לרעהו רעה" הוא כנגד "לא תרצח" ו"לא תגנוב"; ו"וחרפה לא נשא על קרובו" - כנגד "לא תנאף". לדבריו, "והרי יש בזה דבור ומעשה כנגד גופו ממונו וכבודו של חברו" (נפוצות יהודה, הדרוש האחד-עשר). הקבלה אחרת מצויה בחיבור "מצור דבש", מאת רבי שמעון טורפשטין, בן המאה העשרים, שהיה אב"ד בסטניסלוב. לתפישתו, העניין של "וחרפה לא נשא על קרובו" מקביל לדיבר החמישי, מצוות כיבוד אב ואם, זאת על יסוד הדרשה בבבלי "זה המקרב את קרוביו", "כי אב ואם הם היותר קרובים לאדם" (שם, עמוד השלישי, עמוד השלימות).

בכל זמן ועת מן הנחוץ וההכרח לתת את הדעת על כך שאין ראוי להוציא לעז על כל אדם, ובאורח מיוחד על קרובי משפחה. ביסודן של הלכות רכילות ולשון הרע ניצבת ההכרה כי כל אדם נברא בצלם אלוהים בשווה, ושמו הטוב של אדם אינו נתון בידי הזולת לפגום בו ולהרוס. אדם המרכל על האחר עושה זאת פעמים רבות מתוך עמדת התנשאות מדומה, כשהוא מבקש להעמיד את מושא התייחסותו במקום ובמעמד נמוכים יותר. חומרת לשון הרע עולה משורה של מאמרים בספרות חז"ל. בין היתר אפשר להזכיר את הנאמר בתנחומא (מצורע, ב) כי קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגילוי עריות ומעבודה זרה. משום כך העיון והעיסוק בהלכות שמירת הלשון בכלל, ובכתוב "וחרפה לא נשא על קרובו" בפרט, כמוהם כעיסוק בענייני תיקון עולם, ובכוח לימוד זה לפעול להרבות את צלם האלוהים בעולמנו.

ד"ר יעל לוין היא בין היתר עורכת קובץ התפילות "'שים שלום', תפילות לשלום העולם, אסופה מתוך 'ליקוטי תפילות'", בהוצאת קורן בירושלים.

הרישום הביבליוגרפי: יעל לוין, "וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ", שבת שלום, גיליון 686, פרשת יתרו תשע"א.
© כל הזכויות שמורות ליעל לוין