קְדֹשִׁים תִּהְיוּ-על קדושה ועל החובה הקהילתית לסור מרע

הציווי על הקדושה כולל פקיחת עיניים והכרה באפשרות של רוע, כדי שנוכל לקיים קהילה בריאה ומוגנת, השואפת לקדושה גם אל מול רוע ופגיעה. שבת קְדֹשִׁים תשע"ד.

הקדמה

כבר כמה שנים שאני רואה או מפרסמת את הקריאה של 'קולך' "להקדיש את דברי התורה והשיעורים בשבת קְדֹשִׁים להתמודדות עם פגיעות מיניות". השנה החלטתי שהגיע הזמן לא רק נאה לדרוש אלא גם לקיים. פניתי אל האחראי על שיבוץ הדוברים לדבר התורה, בן 7 הדקות, שלאחר התפילה, ושאלתי אותו אם כבר יש לו שיבוץ ל"קְדֹשִׁים". התברר שפנוי, והוא שמח שפניתי ("ואם את יודעת על עוד נשים, אז תַּפני אותן אלי"). הזהרתי אותו "זה יהיה עם אג'נדה – פגיעה מינית, אחריות קהילתית, כאלה", ולא הצלחתי להבהיל אותו. וכך, חודשים ארוכים מאד אחרי הפעם האחרונה שעמדתי ליד הבימה לומר דבר תורה, עשיתי זאת שוב. לא בלי חשש, כי משום מה, עדיין אין נשים נוספות אצלנו שמשתתפות בסבב, וגם בגלל הנושא, שאיננו קל, ושוב אני, הפמיניסטית, עם "העניינים שלי".

ואלה הדברים שאמרתי

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהיכֶם"

הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מנוסח בלשון רבים, הוא אינו פונה רק אל הפרט, אלא "אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וכך כותב רש"י:

"דבר אל כל עדת בני ישראל" - (ויקרא רבה ת"כ) מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלוין בה.

כלומר, מדובר בציווי שאיננו מתייחס רק לפרט אלא בציווי קהילתי, הנחיה להיות קהילת קודש – "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".

יש רק עוד מצוה אחת שיש בה שימוש בפנייה דומה – מצוות לקיחת השה טרם היציאה ממצרים, הרגע שבו מתחילה להתכונן הזהות של קבוצת העבדים העבריים כעם המקבל ציוויים מאלוהיו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:  דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה  וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות י"ב, א'-ג').

אם כן, יש כאן ציווי קהילתי. אך מה תוכנו? מה משמעותו?

המושג קדושה הוא חמקמק, ולא אנסה להגדיר אותו. אם כי יש תחושה ברורה כי הכוונה היא לשאיפה אל הנשגב והעליון, אל הטוב והמוסרי, אל הקב"ה – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי".

נחלקו פרשנינו לגבי הדרך להתקדש, ונראה כי ניתן להצביע על שתי תפיסות של קדושה והדרך לממשה, שניתן לכנותן "סור מרע" ו"עשה טוב".

דרך ה"עשה טוב" רואה את הקדושה כמימוש של שאיפה מוסרית גבוהה.

כך כותב הרש"ר הירש:

קדושה – להיות מוכן ומזומן לכל מעשה טוב [...] ואין אדם מגיע למידה זו אא"כ נפשו חדורה מוסריות צרופה... הנטייה אל הרע שוב אין לה מקום בנפשו [...] קדושה נקנית ע"י שליטה בכל הכוחות והכשרונות ובכל הגירויים והנטיות הקשורים לאלה [...]

וכך כותב הרמב"ן:

[...] והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים:[...] והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. [...] וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו: [...] שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים:

לעומתם מציב רש"י דרישה מינימליסטית לכאורה, "סור מרע":

"קדושים תהיו" - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא רבה) שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויקרא כא) אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם (שם) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (שם) קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו'.

לכאורה, נראית דרישתו של רש"י משונה. זה הכל? להימנע מן העריות? וכי אין זה מובן מאליו שיש להימנע מאיסורים אלה? וכי זו הדרך להיות קהילת קודש?

שאלה זו דומה לתמיהה על הבחירה לקרוא במנחה של יום הכיפורים את פרשת העריות (ויקרא יח). מדוע שווקא זה מה שבוחרים להזכיר לנו בעיצומו של היום הקדוש, לאחר עבודת התשובה של אלול על סליחותיו, ראש השנה, ימי התשובה,  ותפילות ערבית, שחרית ומוסף של יום הכיפורים עצמו? אנחנו כבר בתחושה של זיכוך והתעלות – למה לעסוק בכיעור?

נראה כי בחירתו של המדרש לקשר בין קדושה לבין פרישות מתבססת על סמיכות הפרשיות, שהרי פרשת קְדֹשִׁים מגיעה מיד לאחר פרשת העריות, ואף מכילה בתוכה (בפרק כ), חזרה על איסורי העריות ועונשיהם. אך מעבר לסמיכות הטכנית אני מבקשת לראות בחיבור בין קדושה לבין פרישות מעריות מסר נוסף, על החשיבות שבהכרה בקיום הרוע כדי להתמודד אתו כדי להגיע לקדושה.

לא קל להכיר באפשרות של קיום רוע אנושי ממש בתוכנו, לא קל להסתכל עליו. יותר נעים להאמין שאצלנו זה אחרת, אנחנו הרי שומרים נגיעה, ומודעים לדיני ייחוד, ואולי גם יותר קדושים. ולא היא. הנתונים מלמדים ששכיחות הפגיעות דומה בקהילות שונות, שמרניות כמתירניות. רק שיש קהילות שבהן קל לפוגעים להסתתר, הקהילות שבהן לא מאמינים באפשרות של פגיעה, ולא מדברים עליה. הקדושה לא יכולה לשרות על קהילות כאלה.

לטעמי רק לכאורה גישתו של רש"י יותר פשוטה למימוש, מזו שמציעים הרש"ר והרמב"ן. גישתו של רש"י מתלכדת עם האופי הקהילתי של הציווי. מודל הקדושה שמציגים הרמב"ן והרש"ר הירש הוא מודל המתאים ליחידים. השאיפה הנשגבת ל"מוסריות צרופה" או "שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם" איננה יכולה להתממש אצל כל אחת ואחד בקהילה, ואף אצל אלו שכן היא כרוכה בעבודה ארוכה ומתמשכת. לעומת זאת, הדרישה הקונקרטית מאד שמציג רש"י חייבת להיות בת ביצוע, בהישג ידינו, מיידית והיא חובה שמתאימה לכולנו ולא רק לבעלות ובעלי מעלה רוחנית עליונה. הוא מטיל עלינו כקהילה לייצר מרחב בטוח ומכיל שאין בו מקום לפגיעות מיניות.

לא צריך להכביר מלים על חוסר הקדושה – ערעור הביטחון של מי שנפגע, חילול האמון הבסיסי באדם, באפשרות לקשר אנושי מיטיב ואמון בקהילה – בחברה שבה גדרי עריות פרוצים. אם התורה בחרה להקדיש פסוקים כה רבים לכך היא כנראה ידעה למה.

קל לפרוץ את גדרי העריות, כי קשה לדעת מה מתחולל מאחורי דלתות סגורות. נתונים על פגיעה מלמדים שקרוב ל-90% מהפגיעות מתרחשות בסביבה מוכרת ועל ידי אדם מוכר, אדם שאמור לשמור ולגונן, ומשתמש בכוחו כדי לנצל ולפגוע. לפגיעה יש מאפיינים דומים, בין אם מדובר בקשרים המוגדרים בתורה במפורש כגילוי עריות (אגב, איסורי התורה אינם כוללים במפורש אב ובת), ובין אם מדובר בקשר קרוב דומה.

סיכום ביניים:

קדושה היא משימה קהילתית, מרכזית לעיצוב החברה ולייעוד של עם ישראל, וכדי להגיע לקדושה צריך להיות ערים לקצה המנוגד לה.

יש לקהילה דרכים שונות להעלות מודעות ולקחת אחריות על מניעת פגיעות מיניות וטיפול בהן. יונינה פלנברג, העוסקת שנים בטיפול בפגיעות מיניות בחברות דתיות, טוענת את הטיעון המטריד הבא:

ערכים, תפישות עולם ופרקטיקות, [עלולים להפוך] על ידי עיוות מסוים, לאבן נגף נוראית המסכנת את שלום חברי הקהילה והופכת אותם, ובמיוחד את ילדי הקהילה, לפגיעים וחשופים יותר לפגיעה מינית. אנו מחנכים את ילדינו לערכים נעלים של כבוד ועזרה לזולת, אהבת תורה, צניעות ושמירת הלשון, ובאופן בלתי מודע, מפקירים אותם לאנשים המנצלים ערכים מושרשים אלה בכדי לפגוע בהם.

(הדברים הוצגו בכנס קולך, תשרי תשע"ד וניתן לקרוא אותם כאן –  במו ידינו)

ניתן להדגים את הטענה על ידי כמה ציוויים המופיעים בהמשך הפרשה

1. "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (יט, ג) ו-"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (י"ט, ל"ב) – הן מצוות העלולות לאפשר פגיעה –

אנחנו מחנכים את ילדינו, בצדק, לכבוד ויראה כלפי ההורים, וכלפי מבוגרים באשר הם. כותבת יונינה: "המבוגר תמיד צודק. המבוגר תמיד יודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי. יש תמיד לכבד אדם מבוגר ולעשות את שביקש". וזה כמובן עלול להיות מסוכן, כאשר המבוגר מתמרן את הילד בכוח סמכותו למעשים שפוגעים. והרי אפילו התורה הגבילה את חובת היראה "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" – "סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות".

2. "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (י"ט ט"ז) ו-"לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (י"ט י"ח ) – הן מצוות העלולות למנוע דיווח וכך למנוע טיפול והתמודדות –

החינוך לשמירת הלשון ולהימנעות מלשון הרע עלול למנוע דיווחים על מעשים, גם כאשר קיימת הבנה שהם לא ראויים או אסורים. איסור הנקמה והנטירה עלול להוביל למחשבה שגם אם נעשה לי עוול, זה יהיה נקמני לספר עליו ולהוביל לעשיית דין עם הפוגע, ואולי נכון יותר לשתוק ולהישאר לבד עם מה שקרה.

המשך פסוק ט"ז – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'", כמו הציווי "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד', ט"ו), הינם מפתחות חשובים המסייגים את חלוּתָם של הערכים השונים. אסור לעמוד על הדם, אסור להתעלם מזעקת הנפש והגוף כאשר התרחשה פגיעה, ובמקום שבו יש צורך בעזרה, אין חולקים כבוד למבוגר, ואיסור לשון הרע איננו רלוונטי.

אם כן, הציווי על הקדושה המוטל עלינו, כולל פקיחת עיניים לרווחה והכרה באפשרות של רוע, אפילו כזה המתעטף באצטלה של מצווה, כדי שנוכל לקיים קהילה בריאה ומוגנת, השואפת לקדושה גם אל מול רוע ופגיעה.

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (כ' כ"ב)

סיום

אחרי שדיברתי בבית הכנסת ניגשו אלי אנשים ונשים, מהקהילה שלנו, וגם אורחים, ומלבד ה"יישר כוח" הרגיל אמרו לי תודה שהעליתי את הנושא כי הוא כל כך חשוב.

ואני אמרתי תודה, וגם הודיתי להם בלבי שהקשיבו ופתחו את לבם.