טומאת יולדת

כנגד אמונותיהן הנפסדות של האלילות והנצרות הפרידה התורה בין לידה לא-לוהות. הקב"ה אינו מת, אבל הוא גם לא נולד. לא המוות לבדו עומד בניגוד לרעיון הבורא הקיים לעד, אלא השתלשלות הדורות כולה, לידה ומיתה כאחת, עומדת בסתירה לנצחיותו יתברך.

חז"ל לא בארו את מהות הטומאה והסמליות שבה, ויש מגדולי הראשונים שייחסו לטומאה ערך תועלתני בלבד. כך כתב  רב סעדיה גאון בספר אמונות ודעות (ג, ב): מתועלות הטומאה והטהרה, שייכנע האדם מעצמו ומבשרו ושתייקר בעיניו התפלה לאחר שפסק ממנה ימים, ושייקר בעיניו הקודש והמקדש אחר שנמנע ממנו ימים ושישיב לבו ליראת שמים. ובדומה לזה כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מז):  ויהא זה כולו סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת".

רבי יהודה הלוי היה מן הראשונים שהצביעו על הזיקה בין סוגי הטומאה השונים לבין טומאת מת.  בספר הכוזרי (ב, ס) הוא עמד על שהפסד הגוף מאפיין את רוב סוגי הטומאה: יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת מת, כי המות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת, וכן בזרע הנפסד....

גם טומאת הנדה מובנת היטב לפי תפיסה זו, כי דם נדה כרוכה באובדן ביצית שלא הופרתה. ודי בניגוד בין א-ל חי וקיים לבין מותו או הפסדו של האדם הנברא בצלם, כדי להבין למה מרחיקים כה את המת ושאר טומאות מכל מה שקשור למקדש וקודשיו. ברם, כל זה אינו מסביר את טומאת היולדת. הכי יש אירוע המנוגד למוות יותר מלידה?

תירוצים שונים ומשונים נאמרו כדי להסביר למה יולדת טמאה. הסבר אחד  נמסר בשם הרבי מקוצק: אשה בהריון היא שותפתו של הקב"ה ביצירת הוולד; עם סיום השותפות על ידי הלידה חלה ירידה בקדושה, ולכן היולדת טמאה. הסבר אחר גורס שאשה בהריון מכילה בתוכה שני יצורים חיים, היא והעובר. אחרי הלידה נותרה האשה עם רק החיות שלה, ולכן בשבילה הלידה היא סוג של "מיתה". לאחרונה[1] הוצע שלידתו של האדם היא גם תחילת מותו כי סוף כל יילוד למות, ולכן יולדת טמאה. אך כמה רחוקים מן השכל ומן הרגש הם פירושים מפולפלים כאלה!

לדעתי כל השאלה לא הוצגה כראוי מראשיתה. הקב"ה אינו מת, אבל הוא גם לא נולד. לא המוות לבדו עומד בניגוד לרעיון הבורא הקיים לעד, אלא השתלשלות הדורות כולה, לידה ומיתה כאחת, עומדת בסתירה לנצחיותו יתברך. ולכן יולדת טמאה.

יש בהבנה זאת חשיבות גם מעבר למושג הטומאה. הנצרות טוענת שא-להים  נולד, כביכול, אך הקדים אותה פולחן הבעלים ששלט בכנען בימי קדם. עובדי ע"ז האמינו שהבעל הוא אל-הגשם, ושהוא מת ונולד מחדש כל שנה לקראת עונת הגשמים. כנגד אמונות נפסדות אלה קבעה התורה שהלידה היא מקור לטומאה ולא לאלוהות.

בפרושי "חיבה יתירה", בפרשת תזריע, ביארתי עוד כמה דברים ברוח זו. כך גם יש להתיחס לאיסור החמץ בפסח. מה היא  הסמליות באיסור החמץ בפסח? חמץ תופח וגדל במהירות אבל גם מתעפש ונפסד מהר, והוא מסמל את חיי-אנוש החולפים. לעומתו, מצה מחזיקה מעמד אפילו שנים ואינה מתקלקלת, והיא מסמלת את נצחיותו של הקב"ה. ולכן בפסח שעיקרו הוא חג האמונה בה'[2], אנחנו בדלים מחמץ ואוכלים רק מצה.

 

 


[1] ראה "דף שבועי" גליון 490.

 

[2]  ראה "טבון וקשוט" שבסוף שו"ת בני בנים חלק ג', מאמר כ"ב.