חודש אייר על ימי המועד שנתחדשו בו - יום העצמאות ויום ירושלים, והאירועים העוברים עלינו בעת הזו מאתגרים אותנו להגות מחדש במשמעות הדתית שבכינונה של מדינת ישראל. מן המפורסמות הוא, שהזרם התורני המרכזי בציונות הדתית - בית מדרשה של ישיבת "מרכז הרב" ראה ורואה את עניין ארץ ישראל כציר המרכזי בתהליך הגאולה שאנו בעיצומו. זו הסיבה העיקרית לכך שמלחמת ששת הימים ותוצאותיה - השיבה ללב הארץ למחוזות אבותינו, היוותה גורם כה מרכזי בהתעצמותה של תנועת הציונות הדתית הגאולתית. על רקע זה ניתן להבין את המבוכה שמחשבת הציונות הדתית נקלעת אליה לאור אירועי התקופה האחרונה (ביטוי לכך ניתן למצוא למשל בבטאון רבני צוהר האחרון שהוקדש להתמודדות עם סוגיה זו של "הפער המתרחב בין החזון הציוני דתי... לבין המציאות כפי שהיא נראית כרגע" - מתוך ההקדמה).

האם ניתן להציע כיוון מחשבה אחר שיטעין את הרעיון הציוני דתי במתח דתי שונה במעט אשר אינו מתמקד דווקא בעניין הארץ, ועם זאת ממשיך לראות משמעות דתית חשובה בכינונה של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו? כבר לפני שנים הצביע מו"ח הרב עמיטל שליט"א על העובדה התמוהה, שבכל כתבי הראי"ה קוק זצ"ל אין כמעט כל אזכור לעניין מעלתה של מצוות ישוב ארץ ישראל כעניין הלכתי. השגת הרמב"ן הידועה הקובעת את מצוות ישוב הארץ כחובה הלכתית לכל דבר, שאצל הרב צבי יהודה זצ"ל ותלמידיו היתה ועודנה אבן יסוד המוזכרת אין ספור פעמים כבסיס לתפיסה הציונית דתית, כמעט ואינה מוזכרת בכל כתבי הראי"ה. לפשר הדבר נראה לומר כי הראי"ה ראה את עיקר משמעותה הגאולתית של הציונות בכך שהולכת ומתכוננת ריבונות יהודית בארץ ישראל, ועניין זה של שיבת העם מן הגלות ושאיפתו להיות ריבון בארצו היא הביטוי לכך "כי בא מועד" וגם הקב"ה החל להשיב שכינתו לציון. הציונות לא נתפסה בעיניו כמכשיר לקיום מצוות ישוב הארץ כפי שהיא מוצגת אצל רבים מתלמידי הראי"ה זצ"ל, שיבת ישראל לבימת ההיסטוריה נראתה בעיני רוחו ביטוי למהלך האלוקי הגדול המתחיל בגאולת עם ישראל ומגיע לשיאו בתיקון עולם ומלואו במלכות ש-ד-י.

אחד ממאמרי חז"ל המצוטטים ביותר כמבטאים את מעלתה המהותנית של ארץ ישראל הוא דברי חז"ל בכתובות קי: "כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלו-ה וכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלו-ה". עיון מדויק יותר בדברי חז"ל אלו מעלה היבט מעניין ומפתיע שדומני כי עמד עליו פרופ' אליצור ז"ל. וכך נאמר שם: "תנו רבנן לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלו-ה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלו-ה... אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים וכן בדוד הוא אומר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים" וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוהים אחרים? אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים". למקרא דברים אלו עולה השאלה להיכן בדיוק גורש דוד? לאיזה חו"ל נאלץ ללכת ובכך כאילו לעבוד אלוהים אחרים? מן המקראות עולה כי דוד נאלץ בסמוך לפרשה זו לגלות לארץ פלישתים ולשהות אצל אכיש מלך גת, והרי גת היא לכל הדעות חלק מארץ ישראל ובכל זאת הוא מכונה גר בחו"ל וכאילו עובד עבודת כוכבים? - ודאי משום שלמרות שגת היא חלק מא"י, כיוון שהיא תחת ריבונות זרה של אכיש הרי היא חשובה כחו"ל! למדים אנו מכאן שמה שקובע על פי מאמר חז"ל זה את מעלתה של א"י הוא עניין הריבונות! במדינת ישראל היהודית אדם נחשף למלאות חיים יהודית (כנראה אפילו בעיר שרובה עכו"ם) ואזי הוא דומה כמי שיש לו אלו-ה. לעומתו הדר תחת ריבונות זרה אפילו בעיר שרובה ישראל, ואולי אפילו בארץ ישראל הרי הוא בעיני חז"ל כאילו עבד עבודת כוכבים!

העתקת נקודת הכובד מסוגיית א"י לעניין הריבונות קרי מדינת ישראל, מציבה בפנינו אתגר חדש ומעניין באשר למשמעות הדתית בכינונה של המדינה. במחשבה הדתית המקובלת במקומות רבים עומדים רעיון הריבונות והבחירה החופשית של האדם, ורעיון מלכות ה' והשגחתו בעולם, כשני רעיונות מנוגדים זה לזה באופן הקוטבי ביותר. תפיסות דתיות מקובלות (בישראל ובאומות העולם) המעצימות את מקומו של הא-ל בהנהגת העולם ממזערות את מקומו של האדם בעיצוב ההיסטוריה, והוא נתפס ככלי משחק הפועל, שלא מדעתו בדרך כלל, כחלק מתוכנית אלוקית עליונה. לעומת זאת תפיסות המציבות את האדם הפועל כריבון מכח תבונתו ואחראי לגורלו האישי והלאומי הן בדרך כלל תפיסות חילוניות במהותן. ואולם נראה כי לא כך הם פני הדברים על פי משנת הרמב"ם. על פי גישתו של הר"מ צלם אלוקים שבאדם הוא השכל והתבונה האנושיים והוא המאפשר את החיבור בין האדם ובין הא-ל, אשר על כן טוען מורה הנבוכים בפרקי ההשגחה שלו שככל שהאדם "שכלי" יותר, כלומר פועל על פי תבונתו, כך הוא כביכול מושגח יותר ע"י בורא העולם. ההתנהגות התבונית של האדם היא היא הביטוי האימננטי של השגחת ה' בחייו ועל כן המודעות לכך יש בה כדי להעצים את החוויה הדתית.

דוגמא לכך נמצא בדברי הר"מ במורה נבוכים ח"ג פרק נב שאותם בחר להביא הרמ"א בפתיחת ספרו הגדול - המפה לשולחן ערוך. "אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלוקים באמת יעור משנתו וידע שהמלך הגדול החופף עליו נדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם... והמלך ההוא הדבק והחופף הוא השכל השופע עלינו שהוא החיבור אשר בינינו ובין השם יתברך!" (מעניין כי הרמ"א מסיים את הציטוט לפני המשפט המזהה את המלך עם השכל השופע עלינו.) מכל מקום על פי דברי רמב"ם אלו התודעה הדתית של נוכחות ה' בחיינו מתעשרת דוקא מן ההכרה שהשכל הוא המחבר בינינו ובינו יתברך.

בדומה לכך ניתן לראות את דברי הרמב"ם הידועים בהלכות תשובה בנושא הבחירה החופשית, אשר מהם עולה כי דווקא המודעות העמוקה לבחירה החופשית המוחלטת שבידי האדם, ולאחריות הנגזרת מכך אמורה לחדד את החוויה הדתית ולהביא את האדם לתשובה. (הל' תשובה פ"ג הל' ד', ופרקים ה', ו')

אם נעתיק רעיונות אלו מן המישור האישי האינדיבידואלי אל המישור הלאומי של כלל ישראל, ניתן אולי לשרטט קווים ראשונים למחשבה דתית בדבר המשמעות של רעיון הריבונות. כשעם ישראל בגלות וגורלו נתון בידי אחרים אין מקום להכרעות לאומיות תבוניות של העם, וממילא בהעדר התבונה המכוונת נעדר על פי הרמב"ם גם הקשר עם רבש"ע. חידוש הריבונות מביא עמו נטל כבד של אחריות על העם ככלל, ומאפשר לו (באמצעות שלוחיו-מנהיגיו) למצות את הבחירה החופשית באשר לגורלו ע"פ מיטב הכרעותיו התבוניות. כיוון שכך כשם שביחיד המודעות לחובה לפעול ע"פ השכל שהוא ע"פ המורה "החיבור בינינו ובינו יתעלה" מעמיקה את התודעה הדתית, בדומה לכך ניתן לומר גם בחיי האומה. ההכרה כי זכינו בחסדי השם לחיות בתקופה שהכרעות רבות בדבר גורל עם ישראל נתונות לבחירתו החופשית ונעשות ע"פ מיטב הכרתנו התבונית, הכרה זו עצמה עם כל נטל האחריות המאיים שבה, אמורה להעצים את הוויתנו הדתית ולפתוח צוהר חדש לרלוונטיות של רעיון הגאולה בימינו.