הלוחמות הדתיות בתש"ח

מלחמת העצמאות הפכה אזורים נרחבים לחזית, וגם נשים דתיות מצאו את עצמן בשדה הקרב. על נשות גוש עציון, שהפכו ללוחמות בעל כורחן מתוקף היותן בקו האש.

ב- ד' אייר תש"ח, יממה אחת בלבד לפני ההכרזה הדרמטית על הקמת מדינת ישראל, נפל הקיבוץ הדתי כפר עציון. באסון הנורא נהרגו 22 נשים, 20 מהן חברות הקיבוץ הדתי. 

מלחמת העצמאות הפכה אזורים רחבים לחזית, וגם נשים דתיות מצאו את עצמן בשדה הקרב. הקיבוצים הדתיים שהוקמו באזורי ספר (גוש עציון, עמק בית שאן וסמוך לעזה) היו לעמדה קדמית. בגוש עציון, שהיה ממוקם בלב סביבה ערבית ומנותק מהיישוב היהודי, הסכנה הביטחונית הייתה גדולה במיוחד. חברות הגוש הפכו ללוחמות בעל כורחן מתוקף היותן בקו האש. כפר עציון, הגדול והוותיק מבין יישובי הגוש, היה משופע במשפחות ובילדים. עד פרוץ המלחמה, הייתה ההגנה על הכפר באופן 'טבעי' נחלת הגברים, אך גם נשים עברו אימוני נשק, ובודדות אף השתתפו בשמירה לאור דרישתן לעשות זאת.

 בשלהי 1947, עם פרוץ המלחמה, פונו רוב האימהות עם הילדים. במקום נשארו החברות הרווקות, הנשואות ללא ילדים, ואף שתי אימהות שאחת מהן פונתה לאחר זמן. בפרופיל הלוחמת בהתיישבות הדתית, למצב המשפחתי היה תפקיד מכריע. רבות מבין הלוחמות שנשארו בכפר, היו עולות חדשות ששרדו את מוראות השואה. הן עלו לארץ כשנה או שנתיים לפני מלחמת העצמאות וביקשו להתחיל בחיים חדשים. המלחמה זימנה להן גורל אחר. חיה שיפמן (הורן), הגיעה לארץ עם ילדי טהרן, ונישאה בכפר עציון; ציפורה קורצטג ניצולת שואה, עבדה בימים ושמרה בלילות; רחל זגלשטיין הייתה עולה חדשה; מאשה מוסל עלתה כמעפילה, והייתה חובשת; הדסה נויגר מילדי טהרן נישאה לחבר כפר עציון; ציפורה נורדמן עלתה לארץ לאחר השואה ונישאה בכפר עציון; ציפורה רוזנפלד, ניצולת שואה נשואה ואם לבן שפונה לעורף, הצטרפה בשנת 1946 לכפר עציון ולא ויתרה על זכותה להשתתף בהגנת המקום, ועוד רבות. את כולן מאפיינת ההתמסרות למקום, והתפיסה כי מקומן עם החברים, גם תחת אש. יחד יגנו על ביתם. רצון הנשים ניצולות השואה להגן על הבית החדש שהקימו לאחר חורבן ביתן הקודם, חבר לצורך בכוח אדם להגנת המקום.  עם זאת, עשייתן הנועזת הייתה גם מלווה בלבטים רבים.

 הנשים הנשארות נטלו חלק בעול הקשה. בקיבוץ, כמו בעיר, נחשבו קשר ועזרה ראשונה לעיסוקים נשיים. נוסף על כך עסקו החברות גם בענפי שירות וסיפקו מזון לחברים בעמדות. התפקיד הנשי של אספקת מזון קיבל בעת המלחמה חשיבות לאומית. בישול בתנאי מלחמה לא היה דבר של מה בכך. בגוש עציון האוכלוסייה גדלה מאוד בשל התגבורות, האספקה לא הגיעה בזמן והמבשלות אלתרו ארוחות. השעה הקשה הכריעה, וכל אחד מהחברים עשה את המוטל עליו בלי לשאול שאלות.  הבחורות הוערכו על כך, אך לא זכו בהילה של לוחמות. לצד עבודות השירות, נשים השתתפו באימונים, ושמרו עם החברים בעמדות. לעתים קרובות יצאו הגברים למארבים ולמשלטים בסביבה, והנשים איישו את עמדותיהם. השתתפותן הייתה מובנת מאליה. אי-אפשר היה להטיל את עול השמירה על הגברים בלבד. זאת ועוד. לנוכחותן היתה חשיבות מבחינה מורלית. הן היו לסמל בין הלוחמים במקום.  

סיפורה של ציפורה רוזנפלד, האם היחידה שנשארה בכפר עציון לאחר שבנה פונה, מבליט במיוחד את הדילמה של השתתפות נשים בקרב. רוזנפלד כאבה את הפרידה מבנה שפונה, והתלבטה בין מחויבותה כאם, למחויבותה כרעיה וכחברה בקיבוץ: 'פניתי ליעקב [המפקד] שירשה לי לנסוע לירושלים עם הפצועים, איני יכולה יותר להתאכזר לילדי. יעקב לא התנגד - הוא רק הסביר לי את המחסור החמור באנשים. השארנו את ההכרעה עד לבוא האמבולנסים. הנני שרויה במבוכה רבה. אני מתלבטת בין חובותיי כאם לילדי לבין חובותיי כחברה לעומדים במצור'. האמבולנסים לא הגיעו. במכתב לחברתה הודתה: 'חוץ מהמכתבים שמגיעים אלינו וכמה תמונות ששלחת, אין לנו יותר ידיעות על הילד שלנו, ואת בתור אמא, מתארת לך עד כמה זה קשה... אני עוד היום לא יכולה לתאר לעצמי את יוסי מהלך, יושב על יד שולחן...', ואולם לבסוף קבעה '...לא אוכל לחיות מחוץ לכפר עציון...'. ציפורה נפלה עם בן-זוגה, יחיאל, בקרב האחרון בכפר עציון.

בימים האחרונים לפני נפילת כפר עציון התנהלו במקום קרבות עקובים מדם. חובשות התמסרו לטיפול בפצועים הרבים תחת הפגזות כבדות. למרות זאת, לנוכח ההחרפה במצב הביטחוני, ביקשו להסיג את כל החברות שעדיין נשארו במקום לעורף. ברגע המכריע בקשו לגונן על נשים ולא לראות בהן נושאות תפקיד צבאי חיוני. מניע מכריע בהחלטה לפנות את החברות היה, ככל הנראה, החשש שאם תפולנה בידי האויב הוא יתעלל בהן. לחשש זה יש מקום חשוב במסכת הטיעונים נגד שירות קרבי של בנות אז והיום. לוחמות בגוש העידו ממרחק של זמן כי חששו מנפילה בשבי, וחשבו כי הרימון שקיבלו ישמש אותן בבחינת 'תמות נפשי עם פלשתים'.

 מפקד הגוש, מוש, הורה ברגעיו האחרונים לפנות את הפצועים ואת כל החברות מכפר עציון למשואות יצחק. חברות יצאו עם הפצועים והרופא לכיוון משואות יצחק ואולם, אש שנורתה על השיירה גרמה לרובן לשוב לכפר עציון. בודדות בלבד הגיעו למשואות יצחק והצילו את חייהן.

בקרב האחרון בכפר עציון הראו החברות אומץ לב וגבורה. רחל זגלשטיין מצאה את מותה במאבק עם הפורעים; בחורה אחרת הרגה ליגיונרים באקדח שבידה. אטי רוזנצוויג, מזכירתו של מוש המפקד הכריזה: 'עלי לשמור שאף בחורה אחת לא תיפול חיה בידי הערבים', ושילמה על כך בחייה. חברות אחרות פענחו ידיעות במערכת הקשר וטפלו בפצועים הרבים.

כמאה עשרים ושבעה איש שהיו בכפר עציון נפלו בקרב האחרון. מהם 20 חברות הקיבוץ ו-2 מחי"ש עציוני. ביום אחד הפכו כמעט כל ילדי כפר עציון ליתומים. רוב הנשים הפכו אלמנות.

בזיכרון הציבורי סיפורן של הלוחמות הדתיות לא צוין במיוחד וסיפור נפילתן הוטמע בין סיפורי כלל הנופלים. בכתבים המתארים במבט לאחור את ימיו האחרונים של גוש עציון, מונצחות הלוחמות בין שאר הלוחמים ללא הבחנה מגדרית ייחודית. הציונות הדתית לא הניפה דגל לזכרה של הלוחמת הדתית. בניגוד לכך, הדימוי של הלוחמת החילונית ממלחמת תש"ח נשמר בזיכרון הציבורי. החברה הכללית האדירה את הלוחמת, ולאחרונה אף הקימה אנדרטה לזכרן של נופלות תש"ח בקבוץ ניצנים. גם במקומות אחרים ובחברות אחרות התקשו להקנות לנשים הילה של לוחמות. הן לא היו אמורות להילחם וטבעי היה לא להחשיב זאת גם כשהוכיחו יכולת לחימה. ניתן לשער כי הלוחמות הדתיות לא הפכו סמל בחברה הציונית-דתית, מפני שהן לא היו, ואולי אינן עדיין, מודל לחיקוי שהחברה הדתית מבקשת להקנות.