!להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערה

לומדי ולומדות הדף היומי פגשו את הסיפור לפני כמה ימים. דניאל פוירשטין מבקש לקרוא בו קריאה חדשה.
על הבדלים בין אנרגיה גברית לאנרגיה נשית ועל עשית שלום ביניהם.

ברצוני לספר את הסיפור המפורסם (מסכת שבת דף לג עמוד ב') על רבי שמעון בר יוחאי ובנו במערה.
בעיני, סיפור זה ממחיש, בין היתר, את ההבדל בין האנרגיה הגברית לאנרגיה הנשית. אבל חשוב מכך יש בסיפור משום לימוד על עשיית שלום של האנרגיה הגברית עם הנשית.

במהות סיפור זה עומד הקושי של רבי שמעון בר יוחאי עם עולם החוויה. עם ההוי-ה. עם ה"כאן ועכשיו". לראות את הדברים כמו שהם וליהנות מהם. רגע לפני שגלגלי המוח שאינם מפסיקים לטרטר, יתחילו להשמיע את מה שיש להם לומר על אותה חוויה.

בעומק יותר, מדובר כאן על הקושי של רבי שמעון בר יוחאי עם האנרגיה הנשית, והדרך שלו לעבור את התהליך שמאפשר לו "לראות אותה" כמות שהיא.

אני מבקש לנצל את הבמה של "קולך" כדי לקרוא למתן מקום של כבוד לאנרגיה הנשית בעולמנו. הבה נקרא את הסיפור ביחד, אבל בתמציתיות ובשפה שלי:

ישבו רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי ועימם רבי יהודה בן גרים. אמר רבי יהודה :כמה נאים מעשיהם של אומה זו (הרומאים) תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. רבי שמעון בר יוחאי אמר : כל מה שתקנו, לצורך עצמן תקנו. תקנו שווקין להושיב בהן זונות, תקנו מרחצאות לעדן בהן את עצמן תקנו גשרים ליטול מהן מכס.
הלך רבי יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. הוציאה המלכות גזר דין מוות על רבי שמעון בר יוחאי. התחבאו להם בבית המדרש.
פחד רבי שמעון בר יוחאי שיגלו את מקום מחבואו וכך אמר לבנו : "נשים דעתן קלה, דלמא מצערי ליה ומגלי לן (=שמא יענו אותן ותגלנה את מקום המחבוא).
הלכו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר למערה. ישבו במערה ולמדו כשגופם מכוסה עפר, ורק בזמן התפילה לבשו את בגדיהם.
לאחר שתיים עשרה שנה הגיע אליהו לפתח המערה והכריז כי הקיסר נפטר וגזרתו בטלה.
יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה.
ראו אדם חורש וזורע את אדמתו
אמרו : "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ?"
כל מקום שהסתכלו עליו – מיד נשרף.
יצאה בת קול ואמרה : "להחריב עולמי יצאתם ? חיזרו למערתכם"
חזרו למערה וישבו בה שתיים עשרה חודש.
לאחר מכן יצאו שוב,
וראו זקן רץ בין השמשות של יום שישי עם שני הדסים בידו
או אז נרגעו רבי שמעון ובנו באומרם "ראו כמה חביבין מצוות על ישראל"

בסיפור מספר שלבים ואולי מספר רבדים

תחילת הסיפור
בתחילת הסיפור באות לידי ביטוי שתי גישות. גישת רבי יהודה המתבונן במעשי הרומאים התבוננות של ה"כאן ועכשיו", התבוננות של חוויה, של חווית המתבונן על ההתקדמות הטכנולוגית, הארגונית והניהולית. מתבונן ומתפעל. באמת מתפעל.
מסתכל רבי שמעון בר יוחאי על אותה מציאות, אך במקום להתפעל ממנה, הוא בוחר בגישה המנסה לבדוק מה עומד מאחורי אותם מעשים. כלומר, הוא מסרב לבחון את רגשותיו כלפי המעשים עצמם, אלא הוא "חושף את השיטה", בימינו יקראו לכך – חושף את הציניות שמאחורי הפוליטיקה. הוא בוחר להסתכל על אותם דברים מועילים ברובד השכל, במקום ברגש.
התבטאותו זו גוזרת עליו גלות למערה.

נשים דעתן קלה
כשכתבתי את המאמר וקראתי שוב את המקור, ראיתי דבר מעניין. הסיבה שרבי שמעון ובנו בורחים למערה היא כי רבי שמעון קובע ש"נשים דעתן קלה" ועל כן אין לסמוך עליהן למקרה שיצטרכו לעמוד בפני עינויים.
מעניין, כיוון שהמאמר הזה כולו הוא בעיני, כאמור, על התמודדותו של רבי שמעון עם האנרגיה הנשית. גם אם מדובר בקביעה מציאותית ביחס לאשתו של רבי שמעון (שאותה הוא מכיר) רבי שמעון קובע כאן קביעה שתופסת ביחס לכלל הנשים. נשים – דעתן קלה. הוא לא יכל לומר זאת באופן חיובי יותר ? שהרי הוא מתייחס בסך הכל לעמידותן בפני צער של הנשים הקרובות אליו.

היציאה מהמערה אחרי שתיים עשרה שנה
רבי שמעון ובנו יוצאים, ורואים אדם עוסק בזריעה וקצירה. לאחר שנות לימוד ארוכות במערה הם אינם מסוגלים להבין כיצד מישהו מסוגל לא ללמוד כמוהם, ולעסוק בהבלי העולם הזה. תוצאת הביקורת שלהם גורמת לשני דברים. האחד – כל דבר שהם מסתכלים עליו נשרף, ובת הקול מחזירה אותם למערה.
אני מרגיש, שהכניסה למערה לא הייתה בבחינת עונש. בכלל אני משתדל שלא לראות את המציאות כפרקטיקה פשטנית של שכר ועונש. עדיפה עלי הפריזמה של מעשה תוצאה. ב"ניו אייג'" אולי יקראו לזה "קארמה".

אם רבי שמעון ,בשלב הראשון, בחר להסתכל על העולם ולחשוף את ה"פדיחות" שלו. לא להתפעל אלא לבקר, כלומר – לא לאפשר לעצמו לחוות את הנאות העולם, הרי שהתוצאה היא - ניתוק מהעולם. והתעסקות בתורה בלבד.

הבעיה היא שכשהוא יוצא מהמערה, נראה שלא רק שהוא לא "הפנים את המסר" נראה שהוא העמיק את תפיסתו. ולכן הוא אינו מסוגל לקבל כלל שאדם חורש וזורע, שאלו הן פעולות בסיסיות במסלול יצירת הלחם. לחם הוא המאכל הבסיסי ביותר, כבר אין המדובר כאן על הנאות – מרחצאות וכו', מדובר על אוכל בסיסי. אבל גם את זה רבי שמעון אינו מסוגל לקבל. להפך. הוא שורף.

ולכן מצווה עליו בת הקול לחזור למערה. כשהקריאה מהדהדת באוזניו, ובאוזנינו "להחריב עולמי באתם ? חיזרו למערה".

חיזרו למערה, מצלצל באוזניי כמו בקריאה המודרנית של "חיזרו למערה" חזרו לשלב ההתפתחות הקדום יותר. מערה, כרחם, והם כעובר שממתין להיוולד. להיוולד אחרת הפעם.

התיקון
ומתי מתבצע התיקון ? התיקון הוא בערב שבת, כשרבי שמעון ובנו רואים זקן עם שני ענפי הדס.

נשים לב לשני דברים. הזמן – ערב שבת. רגע לפני שמקבלים את פני השכינה. השכינה, הצד הנשי של האלוהות, השוכנת, הנמצאת, המחוברת. ושני ענפי הדס, המסמלים אף הם את השכינה.

אני מרגיש כי זהו סוג של שלום שרבי שמעון עושה עם העולם, עם השכינה, עם החוויה, עם ההוי-ה.

יהי רצון ותשרה השכינה בתוכנו.