"אני כל כך מאושרת"

על אסתר קיילנגולד, חיילת דתית שהשתתפה ונהרגה בקרב האחרון על העיר העתיקה בתש"ח.

היא הייתה אחת הבחורות המעטות שלקחו חלק פעיל בלחימה, לחימה ממש, במלחמת השחרור. אפילו בתוך חיל המצב שנשלח לעיר העתיקה, רוב הנשים שימשו בתפקידי אחיות, טבחיות או אפסנאיות. מבין 1200 החיילים בחטיבת הראל למשל, ארבע מאות היו נשים, אך רק חמש לחמו ממש.(211)

משפטים אלה כלולים בספר מרטיט שהוציא לאור אשר קיילנגולד למעלה מחמישים שנה לאחר נפילתה של אחותו. מן הספר  עולה ומצטיירת דמות יוצאת דופן של צעירה יהודייה, אסתר קיילנגולד. אסתר, שבעת נופלה טרם מלאו לה עשרים ושלוש שנים, הייתה חיילת קרבית, אך פעילותה הצבאית הוותה רק היבט אחד של אישיותה המרשימה ורבת הפנים. בהעיפנו מבט לעבר דמותה הלא ידועה איננו ממלאים רק חוב שאין לו שיעור להעלות את זכרם של הנופלים "מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים". מבט לעבר דמותה מעשיר את עולמנו בהיכרות עם צעירה רבת כישרונות ועשירה במעש ומאפשר לנו פעם נוספת להנציח מעל דפי עלוננו את זיכרה של אחת מהלוחמות הדתיות שנפלו בתש"ח. (ראו הכתבה של לילך רוזנברג-פרידמן, על הלוחמות הדתיות בתש"ח - כפי עציון, קולך 93.) חייה הקצרים של קיילנגולד, צעירה דתייה, פמיניסטית, הם לפיד של אש שראוי שיאיר לנו את דרכנו.

קיילנגולד, ילידת לונדון, היתה בת למשפחה יהודית שומרת מצוות שהגרה לאנגליה מאזור קרקוב. היא סיימה בהצטיינות את לימודיה בתיכון  אשר "חרת על דגלו מסר מהפכני - שתלמידותיו מסוגלות להגיע לרמות הגבוהות ביותר של הצלחה בלימודים, ויכולות לשאוף לעמדות בכירות בכל מקצוע שתבחרנה" (עמ' 28) ועלתה לירושלים ביוזמתה ממניעים ציוניים-דתיים. עם בואה בסתו תש"ז אסתר שימשה כמורה בבית הספר אוולינה דה רוטשילד. הספר, מלונדון לירושלים, סיפורה של לוחמת בהגנה, (ירושלים, הוצאת כרמל, תשס"ג), שיצא לאור לזיכרה בעברית (תרגום: עדה פלדור)  ובאנגלית, נכתב על ידי אחיה בעקבות גילוי מאוחר של מזוודה עם מכתביה. בדברי שזורים קטעים נבחרים מהספר.

זמן קצר לאחר שהגיעה לארץ כתבה אסתר: כנראה שקיבלתי מראש החלטה בלתי- מודעת לאהוב את הכול כבר מהרגע הראשון - כך שגם אם אני מתרגשת ומתרשמת מכל דבר שאני רואה ועושה, הכול משוחד - אני אומרת את זה בכנות, מפני שאולי אני מסתכלת בכל מה שמסביבי דרך משקפיים ורודים. אבל אני מאושרת כל כך, כל כך מאושרת, שאני מבינה שבעבר היו רק פרקים נדירים מאד בחיי שבהם ידעתי אושר מה פירושו...(עמ' 67).  סיבת האושר המתפרץ היתה ברורה לה והיא כתבה על כך לידידתה: באמת לא היה לי מושג מה פירוש לחיות בארץ שלך, בין האנשים שלך, להיות ולהרגיש בבית... ההרגשה הזאת של חיים בזכות עצמך... החופש הזה שווה כל קרבן, כל מאמץ, כל סכנה - תאמיני לי! ואני כל כך מאושרת, לא היו לי ציפיות גדולות שהאושר יבוא לי כל כך בקלות. (עמ' 69).

ההשפעה שהיתה לעלייה לארץ עליה מתוארת על ידה, כמו על ידי עולים לא מעטים כלידה מחדש (עמ' 71). התפעלותה הרבה אינה רק מהטרנספורמציה העוברת עליה, אלא בעיקר מהטרנספורמציה שעוברת על הארץ:   זאת ארץ חדשה לגמרי, אף כי היא כל כך ישנה, ואם עוצרים לרגע לחשוב או להסתכל על מה שכבר נעשה בה בחמישים או שבעים שנה בלבד, זה כל כך מדהים...(עמ' 72).   

כשנה לאחר הגעתה ארצה, סמוך לכ"ט בנובמבר 1947, מועד החלטת האומות המאוחדות בדבר חלוקת ארץ ישראל, אסתר מתגייסת להגנה. אחת מחברותיה שיחזרה זאת: אסתר הצטרפה להגנה, בהתנדבות - כפי שהיה מקובל בעת ההיא... אני הייתי חברה בקבוצת בנות שהיא הצטרפה אליה - בחורות דתיות שהשתייכו לענף הפעיל ביותר של ההגנה, אך לא התאמנו בשבת. (עמ' 142 - 143). בעת זו עדיין המשיכה בעבודת ההוראה בבית הספר אוולינה ובמכתביה למשפחתה  גילתה טפח ממעשיה הנועזים וכיסתה טפחיים. חברה כתבה על קורותיה: "בתחילה הוצבה בקבוץ צובה שם עסקה בבישול לבחורים המגוייסים ושם ככל הנראה למדה שימוש בנשק. תוך זמן קצר היא התחילה להשתעמם מהבישול... וביקשה לעבור אימונים של ממש... אחרי מאבק עיקש על תפקידה... עברה סידרת אימונים... אחר כך הציבו אותה בנוה יעקב... והבחורים שהיו שם מספרים שכשנוה יעקב הותקפה, לקחה רובה ויצאה גם היא לקרב... ירתה והפילה כמה מהתוקפים."(עמ' 157). סיפורה של החיילת אסתר אופייני לסיפורן של נערות בהגנה. מחד גיסא, מיהרו לגייסן ולאמנן, מאידך גיסא, ביקשו להדיר אותן מפעילות קרבית. רק נערות עקשניות ביותר "זכו" באימון מתקדם. מלשון מכתבה של חברתה עולה כי גם אז, יציאתה של אסתר לקרב התרחשה לנוכח יוזמתה האישית.

אומץ ליבה היה מדהים. המפגש עם המוות של חבריה ושל אויביה לא הרתיע אותה. במכתב להוריה בלונדון כתבה: "אני אמנם לא מצטערת לרגע שאני כאן בזמנים הגדולים והסוערים האלה, ולא הייתי מעלה בדעתי לעזוב, אבל בכל זאת, יש לכם מזל שאתם לא כאן, ונחסך מכם שיברון הלב. עכשיו אני יודעת מה פירוש לסבול למען הארץ הזאת..."(עמ' 161).

הקורבנות שנפלו מכל עבר לא רק שלא הרתיעו אותה, אלא להיפך, המריצו אותה לנטוש  את חיי האזרחות ולהקדיש עצמה למאבק הצבאי. "עכשיו אני חיילת בשירות מלא, ודי עסוקה, אבל אני מתחננת אליכם שלא תדאגו" (עמ' 167) כתבה להוריה.  המפקדת שלה הוסיפה: "היא הייתה הבחורה הראשונה מבינינו שלבשה מדים"(עמ' 170). היא גם הוסיפה כי "[אסתר] טענה שבנות יכולות לעשות תורניות שמירה בעמדות לא פחות טוב מהבנים, ולפעמים אפילו טוב מהם, וכך להיות שותפות מלאות לאחריות, ולשחרר את הגברים ללחימה ממש"(עמ' 179). העמדה הפמיניסטית של אסתר מורכבת. היא בעלת יוזמה וביטחון עצמי והיא משרטטת לחברותיה את נתיב ההשתתפות בלחימה. תפיסתה היא כי שיוויון אין משמעו זהות ואין משמעו אימוץ יכולות גבריות, אלא שותפות מלאה בלקיחת האחריות. בצד השתתפות בלחימה ממש היא מוצאת גם עיסוקים ראויים נוספים - היא משדרת באנגלית (שפת אימה) בתחנת השידור המחתרתית של ההגנה, היא עוסקת בפעילות מודיעינית, היא מבקרת פצועים  והיא כותבת מאמרים לביטאון הסוכנות איגרת לגולה.

ה'אחרות' של אסתר, היותה עולה חדשה והיותה שומרת מצוות, לא רק שלא הרחיקוה מיתר החיילים, אלא היו אלה מאפיינים נוספים שהרשימו את חבריה הרבים. "כל הזמן ששירתנו יחד, אסתר נשארה דתייה מאד ושמרה על כל כללי הדת... הופתעתי לגלות כמה אנשים הכירו ואהבו אותה... כולם רצו להחליף אתה כמה מילים."(עמ' 206), כך העידה המפקדת שלה.

הרצון לשותפות מלאה באחריות מוביל את אסתר לצעד הנועז ביותר והמסוכן ביותר - הצטרפות אל הקרב האחרון של לוחמי הרובע היהודי בחודש מאי 1948. בעיר העתיקה היא משמשת קשרית: "היא עברה מעמדה לעמדה, עודדה את האנשים שלנו ושאלה מה הם צריכים. הייתה בה מין שלווה מיוחדת, והיא היתה חומקת מהפגזים והכדורים בלי שום סימן של פחד" (עמ' 221). עד שנפגעה אנושות מפיצוץ אדיר ולאחר ימים ספורים נפטרה. 

מה דחף את אסתר, העולה החדשה, ללכת דווקא לשם?  במכתבה האחרון להוריה, שבוע לאחר הגיעה לרובע וששה ימים לפני מותה היא הביעה את הקשר העמוק שלה לירושלים "נלחמנו למען המטרה הגדולה והנאצלת מכול. אלוקים עמנו, אני יודעת, בעירו הקדושה, עירו שלו" (עמ' 252). אסתר היתה מודעת לחלוטין למעשיה. באותו מכתב כתבה: "בי עצמי אין שום חרטה. היה לנו קרב מר, טעמתי את טעם הגיהנום - אך המאמץ היה כדאי, כי אני משוכנעת שבסוף תהיה מדינה יהודית ויתגשמו כל מאוויינו... אני אהיה רק אחת מרבים שנפלו קרבן"(שם). 

במילים זיכרו אותי מתוך שמחה (עמ' 253) היא  סיימה את מכתבה האחרון להוריה. דבריה המרגשים עד היום אמנם לא משאירים עין יבשה, אך הם גם מבטיחים כי דרכנו המפותלת נסללה ונסללת הלאה בזכות תעצומות נפש, כמו אלה של אסתר קיילנגולד החיילת מלונדון,  שמאירים כלפיד בוער גם לאחר שכבו.