תודעת החופש אי אפשר יהיה יותר לסלק

בליל הסדר לפני כשנתיים קראתי למשפחתי עמוד אחד מתוך הספר "חמדת" של טוני מוריסון. ספר זה הוא רומן ריאליסטי נוקב שהסיפור שהוא מספר שזור לבלי הפרד ביסודות פנטסטיים. יחד עם זה הוא גם ספר לימוד  (text book)ראשוני, בסיסי וכמעט בלבדי למי שרוצה באמת לדעת מהי עבדות ומהי חירות.

בליל הסדר לפני כשנתיים קראתי למשפחתי עמוד אחד מתוך הספר "חמדת" של טוני מוריסון. ספר זה הוא רומן ריאליסטי נוקב שהסיפור שהוא מספר שזור לבלי הפרד ביסודות פנטסטיים. יחד עם זה הוא גם ספר לימוד  (text book)ראשוני, בסיסי וכמעט בלבדי למי שרוצה באמת לדעת מהי עבדות ומהי חירות.

העמוד שהקדשתי לליל הסדר סיפר על בייבי סאגס,אישה כושית כבת ששים, צולעת על ירכה וסובלת מכאבים מרים. בייבי סאגס היתה, למזלה, שפחה אצל אדון רחום וחנון ובכל תקופת עבדותה אצלו "לא הפילו אותה לארץ". אדון זה התייחס לששת עבדיו כאל גברים, הקשיב לדעתם ואפילו לא חשש לתת להם רובים. ימי ראשון היו ימים חופשיים מעבודה ואז יכלו העבדים להשכיר את עצמם לעבודה תמורת שכר. האל, בנה של בייבי סאגס (היחיד שנותר לה לאחר ששאר ילדיה נמכרו) עבד במשך שנים ארוכות על מנת לחסוך את הכסף שיאפשר לו לפדות את אמו מעבדותה ולהעביר אותה לצפון. זה הרקע לקטע שאותו קראתי המובא בזה:
"כשמיסטר גארנר ניאות לסידור עם האל, והאל התנהג כאילו שחרורה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם בשבילו, הסכימה שיישאו אותה אלא מעבר לנהר. מתוך שני הדברים הקשים - לעמוד על רגליה עד שתקרוס, או לעזוב את ילדה האחרון, והיחיד שנותר בחיים, ככל הנראה - בחרה בדבר הקשה שיסב לו אושר, ולעולם לא הציגה לו את השאלה שהציגה לעצמה: בשביל מה? בשביל מה שיפחה כושית בת שישים-ומשהו, שמדדה כמו כלב על שלוש רגליים , צריכה חופש? וכשרגליה דרכו על קרקע חופשית, סירבה להאמין שהאל ידע מה שהיא לא ידעה: שהאל, שלא נשם לקרבו נשימה אחת של אוויר חופשי, ידע שאין דבר שישווה לכך בעולם כולו.  זה הבהיל אותה.
משהו קורה. מה קורה? מה קורה? שאלה את עצמה.  היא לא ידעה מה מראיה, ולא הייתה סקרנית לדעת, אבל לפתע ראתה את ידיה, וחשבה בבהירות פשוטה ומדהימה כאחד, "הידיים האלה שייכות לי, זה הידיים שלי".  ותכף הרגישה טפיחה בחזה וגילתה עוד משהו חדש: את הלמות לבה.  האם הוא היה שם כל הזמן? הדבר ההולם הזה?  ההרגשה הייתה אווילית, והיא פרצה בצחוק רם. מיסטר גארנר הציץ בה מעבר לכתפו בעיניו החומות הגדולות וחייך לעצמו. "מה מצחיק ג'ני?"
היא לא יכלה להפסיק לצחוק, "הלב שלי דופק, "אמרה.
וזה היה נכון".

כפי שאמרתי זהו ספר מרכזי וכל שורה בו חשובה אבל נעצור כאן ונחשוב מה נובע מהשורות הספורות הללו.  בייבי סאגס עצמה לא חיפשה במיוחד אחרי החופש ולא הבינה בשביל מה זה טוב עבורה. כבר מהקטע הזה רואים שמיסטר גארנר הוא אדם עדין.  ואולם, בנה האל, שגם הוא כמוה, לא ידע נשימה אחת של חופש מימיו, בכל זאת ידע שאין דבר שישווה לכך בעולם כולו והיה מוכן לעבוד עד אין קץ בשביל לפדות אותה, את אמו.  כשהיא נושמת את האוויר החופשי היא כבר יודעת:  לפתע היא מקבלת ידיים. יש לה ידיים. הן שלה. לפני כן לא היו לה ידיים. לא רק שהן היו שייכות למישהו אחר, אלא בפשטות: לא היו לה ידיים.
לפתע יש לה לב. לפני כן לא היה לה לב.  והיא צוחקת.  הקטע הזה מתאר באופן מוחשי לחלוטין את ניכור העבד מגופו.  לא רק עבודתו שייכת לאחר אלא אברי גופו ממש. אפילו השם שהם מכנים אותה "ג'ני" איננו שמה ובהמשך היא סוף כל סוף יכולה לשאול את אדונה לשעבר מדוע הוא קורא לה בשם זה.  האדון אינו מבין: זה השם שהיה רשום בשטר המכר שבו נקנתה.

מדוע האל ידע את מה שאמו לא ידעה, הלא גם הוא היה עבד כמוה. אמרנו קודם שמיסטר גארנר התייחס לעבדיו לא כפי ששאר האדונים נהגו. האדונים האחרים ראו בעבדיהם בהמות עבודה:  סוסים, שוורים, בהמות הרבעה שניתן להשתמש בזרע שלהם ולהרביע שפחות. מחיר השפחות היה גבוה יותר משום שהן היוו כלי לייצור כוח עבודה נוסף שנמכר והכניס כסף לאדון. מיסטר גארנר הפך את עבדיו ל"גברים" בכך שהיה מוכן להאזין לדעתם. הוא נתן להם רובים והם יכלו להעשיר את מזונם בציד. הוא בטח בהם ולא חשש מקרבתם לאשתו.  בקיצור, במובן מסוים הוא התייחס אליהם כאל "בני אדם".  (בהמשך השיחה מתגאה מיסטר גארנר ביחסו הטוב לבייבי סאגס ושואל אותה: "נתתי להאל לפדות אותך או לא?" בייבי סאגס עונה בצייתנות: "כן אדוני, נתת". ובלבה חושבת במרירות: אבל הבן שלי נשאר בידיך ואני שבר כלי. אתה עוד תשכיר אותו לעבודת-חוץ לשלם בשבילי הרבה אחרי שאני יעלה השמיימה.)

ברגע שמיסטר גארנר התייחס אל "השחורים שלו" כאל בני אדם, חלק מהם, כמו האל, הבינו שלהיות בן אדם זה להיות חופשי.  בייבי סאגס לא קיבלה רובה ליד ואיש לא שאל את דעתה. השכל היה שם אבל לא הייתה הכרה חיצונית בעובדת קיומו, בודאי לא הכרה לכך שהוא שלה.  ראינו שגם הידיים  והלב שלה בכלל לא היו קיימים. העבדות עבור בייבי סאגס היא העדר מוחלט של תודעת חופש.  הדרך היחידה להשיג תודעת חופש, לפי טוני מוריסון, היא על ידי זה שאתה הופך לחופשי. ואין זו טאוטולוגיה.

כאשר טוני מוריסון מתארת את העבדות גם האדון גם העבד הם בני אדם שלמים ולא צירוף של תכונות ודימויים.  האדון הוא אדון כי הוא שולט בחייו ובגורלו של העבד. משתמש בו ככלי, מתעמר בו, הורג אותו ואין פוצה פה ומצפצף.  העבד משולל מכל כבוד אנושי. החופש נלקח ממנו לא בגלל משהו פנימי שבו. לא בגלל שחסרה לו תכונה מהותית אישית - לא בגלל שהוא פגום בגלל העדר אישי -  אלא משום שמישהו אחר דאג לכך שלא יהיה לו חופש. וכתוצאה מכך אכן, נעלמת גם תודעת החופש.  כאשר מיסטר גארנר עשה את הצעד הראשון של הכרה באנושיות של עבדיו. (כמובן, לא ויתר עליהם חלילה ותמיד המשיך לראות אותם כרכושו) נוצרה סיטואציה של "אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ובניסוח חיובי: מישהו צריך לפתוח את הדלת מבחוץ. עד כמה שברירית פתיחה זו יתברר מאוחר יותר, כאשר מוות פתאומי יסלק מהתמונה את מיסטר גארנר ובמקומו יבוא נוגש עבדים זוועתי.  אבל, את תודעת החופש אי אפשר יהיה יותר לסלק. אפשר יהיה להרוג ולהשמיד את גופו או את נפשו של האדם אבל אי אפשר יהיה יותר לסלק את תודעת החופש כפנומנה חברתית:  באותו מקום היה זמן שבו נולדה תודעת חופש.  הרגת את האנשים, התעללת בנפשם עד כדי שיגעון - יכול להיות. אבל "את המבט שלהם עליך לא תוכל לבטל". בייבי סאגס הייתה בן אדם שלם גם כאשר הייתה בעבדותה בדיוק כשם שאדונה היה בן-אדם שלם.  היה לה שכל, היא יכלה לחשוב ולצחוק ולהרגיש ולהבין. היא הייתה משוללת חופש משום ששללו ממנה את החופש.  עשו לה עוול שלא יתואר.

אני רואה את מצב מסורבות הגט בישראל לאורן של התובנות שמציעה לנו טוני מוריסון.  כמובן, ההבדלים גדולים: אין אנו עבדים או שפחות;  אין כמעט איש או אישה שאין להם תודעת חופש בדרגה זו או אחרת;  ולמזלנו, בזכות נשים אמיצות עוברת המהפכה הפמיניסטית ונוחלת הצלחות גדולות.  ועדיין, ישנה פינה קטנה שבה שולט אדם על גורל זולתו.  הבעל סרבן הגט קובע את מהלך חייה של אשתו: שולט ביחסים החברתיים שלה. מונע ממנה להינשא או לקיים יחסי מין ודן אותה לחיי בדידות.  כאן יש יחס של אדון ועבד במובן הראשוני ביותר וכל נערה שנישאת נכנסת למצב פוטנציאלי של עבדות מהסוג הזה אם חס ושלום יעגן אותה הבעל.  בתוך פינה זו של עבדות אין תודעת חופש. 
אנו מקבלים את מר גורלנו כגזירה משמים.  ואין חכמולוג שלא ישאל בהתחנחנות: בעצם, בכמה מקרים מדובר?  כאילו שאם מדובר רק ב- 486 עבדים ולא ב-500  זה בעצם כלום.   

הצעות הפתרון של הרב ריסקין ופרופ' ברכיהו ליפשיץ של הפקעת קידושין, אם באמצעות בתי דין או ע"י חקיקה בכנסת, יוצרות את שוויון האישה במובן העמוק ביותר. משום שהן מבטלות את השליטה של הבעל הסרבן על חייה של אשתו. ואולם במהלך ניסיוני להפיץ את ההצעה הזאת אני נתקלת בתופעה מעניינת דווקא אצל נשים. רובן אינן מזהות את פוטנציאל השחרור שיש בהצעות הללו. אני חושבת שהנשים הללו נמצאות במצב דומה לזה של בייבי סאגס: אין הן מעיזות לחשוב שהן יכולות להיות חופשיות כי אין להן תודעה של חופש.  כל שעליהן לעשות הוא להגיד: "רוצות אנו". אנו רוצות להיות חופשיות. ואולם הן אינן אומרות זאת.  הרבה נשים נעולות במצב דמיוני שבו הן רואות את הרבנים כשכל טהור שכל מעייניו שמירת ההלכה. וגם כאשר מוכיחים להן שהצעות אילו הלכתיות לחלוטין הן מתעקשות להאמין בהיפוכו של דבר.  הגברים מצדם אינם ממהרים משום מה "לשחרר" את הנשים.  מה יוצא להם מזה אין לי מושג. אני מדברת כרגע לא על סרבני הגט אלא על אנשים נורמלים שאינם בסיטואציה של גירושין בכלל.

התנ"ך, ובעיקר חומש בראשית ושמות, הוא ספר "הדברים הראשונים".  יבל הוא "אבי ישב אהל ומקנה",  יובל הוא "אבי כל תפש כנור ועוגב". תובל קין המציא את חרשת הנחשת והברזל ואחותם נעמה המציאה את הנעימות.  יכול להיות שאם קין לא היה הורג את הבל לא היה רצח בעולם.  אבל - הוא המציא את הרצח.
ולהבדיל.  אני מאמינה באמת ובתמים שאילולא היה הקב"ה מוציא אותנו מעבדות לחירות לא היה המין האנושי יודע בכלל חופש מהו. המצב הטבעי הוא שיש חזק ויש חלש. החזק יתגבר על החלש וישעבד אותו ושום גורם טבעי לא ישנה את הסיטואציה הזאת.  אם העבד יתחזק ויתגבר על אדוניו הוא פשוט יהפוך את הקערה על פיה וישעבד את האדון.  הנקודה הדורשת הסבר היא האפשרות של מצב שוויוני משום שזהו מצב לא טבעי.  לפיכך צריך היה הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים בדרך נסית משום שבדרך הטבע הדבר הזה לא היה מתרחש מעולם. האדון לא היה מוותר על אדנותו. לעבד לא הייתה תודעת חופש ואם הוא היה הופך להיות לאדון זה לא היה משנה את הסיטואציה, היא רק הייתה הפוכה. וזאת היא המשמעות של המלים: "אלמלא הוציא ה' אותנו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".  בזה שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים הוא גם הכניס לעולם את מושג החירות ואת תודעת החירות.
חז"ל, שהיו מודעים באופן חריף לדרישה הנורמטיבית של חירות לא יכלו לסבול את השליטה המוחלטת שיש לבעל על פני אשתו והם קבעו את האפשרות של הפקעת קידושין באמצעות האמירה: "הוא נהג שלא כהוגן אף אנו ננהג עמו שלא כהוגן ונפקיע ממנו את כסף הקידושין".  הדרך שלנו להיות דתיים היא ללמוד מה' איך להפעיל את העקרונות הללו שהוא נותן לנו. זאת המשימה של ימינו להשלים את המלאכה.

עובדה היא שהציבור הדתי לאומי מקיים באורח חייו מערכת יחסים שוויונית בין גברים ונשים. הנשים נהנות מנגישות להשכלה גבוהה, ורוכשות מיומנויות מקצועיות משוכללות בכל התחומים.  גברים מכירים ביכולות האלו בלי לעשות מזה עניין. לא צריכים כל היום לשבת ולהגיד: "אני מכיר בך כאדם".  די בכך שמדובר ברוח הזמן.  צריך להעלות על השולחן את המקום האחרון שבו אין שוויון: המקום שבו הבעל המעגן שולט על אשתו ופולש בצורה דורסנית לחלקים היותר פרטיים של חייה.   הציבור שלנו, שחי בתודעת חופש חזקה, יכול להכניס את התודעה הזאת גם אל הפינה האפלה שבה היא עדיין לא נמצאת. על ידי כך נימצא באותו "צד" של הקב"ה אשר הוציא אותנו מבית עבדים ונתן לעולם כולו את רעיון החירות.