´נשים דעתן קלה עליהן´

באחת המסורות לסיפור ההתחבאות של רשב"י במערה, נאמר שרשב"י חש לא בטוח כי "נשים דעתן קלה". כיצד להתייחס למימרה זו ולמימרות הדומות לה?

2007-05-02

פרופ' חנה ספראי

אין צריך לומר שהכותר בו בחרנו מן המסורת היהודית שוב איננו PC (פוליטקל קורקט) בעולמנו החברתי. אך הוא חוזר ומהדהד בשבוע זה בעולמנו המסורתי והדתי.

בשבוע של ל"ג בעומר, כולנו וכל ילדינו, זוכים לחזור ולבקר בסיפורי ר' שמעון בן יוחאי, והמפורסם שבהם הוא ר' שמעון ובריחתו למערה. אכן לסיפור כמה וכמה מסורות שונות. אך אין ספק שאחת מהן זכתה לפופולריות יתרה בסיפורת העממית היהודית. ר' שמעון בורח עם בנו ומתחבא בבית המדרש, ואשתו המסורה מביאה להם מדי יום מזון ושתיה. אך ר' שמעון לא חש בטוח כי 'נשים דעתן קלה עליהן, אולי ילחצו עליה והיא לא תעמוד בלחץ ותגלה אותם' (בבלי, שבת לג ע"ב). בדיוק באותו נימוק מבינים בעלי מדרש מדוע אברהם ממהר לחמוק מביתו מבלי לספר לשרה על כוונותיו בסיפור העקידה  (תנחומא, וירא כב). בשני המקרים, לכאורה, הבעלים רגישים לחולשותיהן של נשותיהן, ולכן גם מדירים אותן מן האירוע המרכזי. בשני הסיפורים הנחת היסוד, כפי שבעלי המדרש נוקטים בה, היא פטרונית ועולבת, ובעיקר מאפשרת לסיפור להתפתח בלי נשים, ושמא אף למורת רוחן של אותן הנשים, וליצור תשתית מעוררת מורת רוח לכלל נשות ישראל במרוצת הדורות.

דומה שיש לצרף אירועים סיפוריים אלה דווקא לתופעה שלמה של הגדרות גורפות וכלליות על נשים ויכולותיהן, המופיעה לעיתים מזומנות במסורת ישראל והמשרתת את המבנה ההלכתי.    

"האשה שיצאת ומצאת את חברתה חותה גחלים תחת קדרה של תרומה. ר"ע מטמא וחכמים מטהרין. אמר ר"א בן פילא: וכי מפני מה ר"ע מטמא וחכמים מטהרין: מפני שהנשים גרגרניות הן שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת" (משנה, טהרות פ"ז מ"ט). ההלכה עוסקת בחיי הצוותא, אך נשים חטטניות ועשויות להיכנס לקדרה של חברותיהן. הן חשודות. לא מצינו בלשון חכמים ביטוי מקביל, המתאר באופן גורף גברים או אנשים.  מצינו אותו ביחס ל"אחרים" נוספים (העני, עם-הארץ, הגוי, ועוד). וכך אנו קוראים בירושלמי הסבר להלכה המוכרת לו מן התורה, ומעולמם של תנאים: "המכשף העושה מעשה כו',  'מכשפה לא תחיה' אחד האיש ואחד האשה, אלא שלימדתך התורה דרך ארץ, מפני שרוב הנשים כשפניות" (ירו', סנהדרין פ"ז ה"יג, כה ע"ד). מדרש הבסיס התנאי סבר מן הסתם שעל פי רוב כישוף נעשה על ידי נשים. המסורת האמוראית הפכה את הביטוי לתכונה נשית כללית ומאפיינת - כל אישה יש בה משום כישוף.

לדרך חשיבה זו יש כמובן גם השלכה חברתית מובהקת כך למשל: "'ותכחש שרה לאמר' (בראשית יח טו) - מכאן שהנשים כחשניות הן מפני הפחד. ולכך פסלן הקב"ה מלהעיד עדות (מדרש אגדה (בובר), בראשית יח טו). הפחד שהוא 'בידוע' נחלתן המובהקת של נשים גורם להן בסיפור ר' שמעון בן יוחאי לבגוד בבעליהן, ופוסל אותן מעדות, כי אין לסמוך על יושרתן.

לא כל המסורות שמצינו בספרותינו דוברות סרה בנשים.  כך למשל המדרש בבואו לדון בנבואתה של חולדה מסביר : "חולדה - דכתיב 'וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור וגו' (מלכים ב' כ"ב). ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנביא איהי (ובמקום בו נמצא ירמיהו כיצד היא מתנבאת)? - אמרי בי רב משמיה דרב: חולדה קרובת ירמיה היתה, ולא הוה מקפיד עליה (לא היה מקפיד עליה). ויאשיה גופיה, היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה (ויאשיהו עצמו? כיצד זה נטש את ירמיהו והלך אליה)? אמרי דבי רבי שילא: מפני שהנשים רחמניות הן (בבלי, מגילה יד ע"ב)". יאשיהו המלך בחר לעצמו נביא שיתן לו תשובה מלאה רחמנות ופנה לחולדה. יש בדברים משום מניפולציה אך יש בהם גם בחירה ברורה של אורחות אחרים ולכאורה עדיפים. אך האמנם כל הנשים רחמניות מן הגברים? ייתכן שחולדה אכן היתה כזאת אך אין היא נידונה לגופה, אלא מתוך הנחת יסוד המתעלמת ממנה ומעצבת אותה כפי שראוי לה לאישה להיות.

דומני שכאן המקום לומר 'לא מעוקצך ולא מדובשך' (תנחומא, בלק ט). דומה שיש להפעיל  ביקורת והסתייגות לא רק כשההערכה שלילית. אלא דווקא כשלכאורה היא חיובית. נשים כגברים הן חכמות ושוטות, מנומסות וחטטניות, גרגרניות ושבעות, קרובות ורחוקות, אמיצות ופחדניות, אומרות אמת וכחשניות. זו אינה שאלה מגדרית אלא שאלה אישית. ומסוכן מאד לבנות את גדולתו של רשב"י על חשבון זלזול כללי ביכולתן של נשים בחברה, או לוותר על דעתן של נשים בבית הדין כי אין לסמוך עליהן.

אין אנחנו רוצות לבטל את המקורות או את שפתם ועולם השיח שלהם. רק מי שדעתו קלה, וגרגרן הוא שופך את הקערה כולה. דווקא כיון שעמדתנו שונה, תפקידנו להשמיע את קול הביקורת על שפה ושיח מדירים או מזלזלים. לחזור ולהעיר בכל פעם שראשו המכוער של צפעוני זה מתרומם. מטרתנו איננה להורגו, אלא להתוות דרך חלופית מתוך אותו עולם תרבותי - שהוא תרבותנו.