תורה וירושלים- מחשבות על חומות... ועל תקווה

על מוחות צעירים וסקרנים שמערכת החינוך הממלכתית לא דיכאה את שאילת השאלות שלהם, ועתידים למצוא את עצמם בבוא היום חסרי אונים מול הקיפאון ההלכתי ולחפש אלטרנטיבות.

לפני מספר שבועות, בערב יום ירושלים, ביקרתי בבירה כדי להתרשם ולטייל ברחובותיה של עיר המתכוננת לחגוג את איחודה. את האווירה הקורנת מבין כתלי האבן הירושלמית (המלאכותית) מכיר/ה כל מוקיר/ה- תחושת שלווה קדושה יחד עם שקיקת חולין שקשה לתאר. אולי הגובה וערפיח המכוניות הם שגורמים לסינדרום הידוע, שהרי האוויר כבר איננו צלול כיין. בכל אופן, בעוד העיר מתרגשת ונגדשת ולהקות החימום והמחול ממאיסות את מזג האוויר ומחללות את השקט, מצאתי עצמי טועה ומאיית וטועה שוב: "למה יאמרו הגויים איה אלוהיהם (תהלים עט)"?- למה יאמרו? ובעודי עומד ותוהה ובוהה בקהל ובבמות, כאב היהודי שבי ומצא תשובה נוספת לשאלה בת 3000 השנים. הוא כאב על עם עתיק וקשה עורף שהחליף את במות הזבחים ופולחן הבעל בבמות אלילי זמר ומין ובפולחן אישיות ריקני. על ציניות, ריקנות וחוסר משמעות שפשו בו כנגע ועל חברה שהנהגתה המושחתת היא תמונת מראה שלה עצמה. למה יאמרו הגויים איה אלוהיהם? מפני שהם שואלים את אותה השאלה בעצמם...

היהדות שבישרה לעולם את מלכותו של האל היחיד השכילה להסתגל ולהשתנות בכל דור ודור על פי צורכי המקום והזמן ובהתאם להלכה. באופן כזה יהדות בית ראשון אינה דומה ליהדות השופטים, שאינה דומה ליהדות החשמונאים, השונה מיהדות ימי הביניים בצפון אפריקה ומיהדות תקופת ההשכלה במזרח אירופה. בכל הגלגולים הללו ידעו חכמים לשמור על גרעינה הקשה המהותי של היהדות, בעודם משנים, מוסיפים, מבטלים, משמיטים, מלבישים ומקשטים כפי שראו לנכון לעשות תחת הנסיבות. אין שום רע בהודאה ב"יהדות ההיסטורית" הזו כיוון שסיפורה הוא סיפור של פסיקה לשם שמיים ובהתאם לחוקי התורה. מלבד זאת, אלה הן העובדות...

היהדות של היום היא יהדות האינרציה- היא קיימת ופועלת מכוח התנופה כשכמעט ואין כוחות שדוחפים ומניעים אותה מבפנים. היצירה ההלכתית פינתה את מקומה לגזרה שווה, הקשה והסקה, ולהט הדיון מופנה לעיסוק בקטנות כמו אורך השרוול וגודל הכיפה. נושאים שכאלה, ראוי שיטופלו אבל עיקר המאמץ והמרץ, צריך שיהיה מושקע בפיתוח הלכתי של היהדות בהתאם לצרכי הזמן. לא מתוך פולחן המקום ולא מתוך פולחן הזמן עלינו ליזום שינוי, אלא מתוך יראת שמים כפי שנעשה בכל הדורות, ומתוך אמונה שדת משה לא פסקה ונעצרה אי שם במאה ה-18 או ה-19. בכדי ליצור שינויים כאלה יש להתחקות אחרי השתלשלות הפסיקה, סיבותיה ונסיבותיה, ולהעלות ממצאים הלכתיים כשרים ומפתיעים. אם השתנו הנסיבות ופסקה הסיבה ניתן ליצור שינוי! הקיפאון המחשבתי השורר כיום בתחום הפסיקה יוצר מצב של מיחזור על חשבון בניה והתקדמות אמיתית.

היהדות המודרנית יכולה להיות חיה ונושמת, מתפתחת ומתפתלת תוך שמירה על עיקריה ועקרונותיה ותוך קיום מצוות כהלכה! לגישת הפסיקה ההססנית והמדשדשת היום יש שתי פנים: נגזרת אחת היא התוספת לריחוק ולניכור שמרבית העם חש היום כלפי התורה מבחינה מעשית ושכלית, שאינה מתיישבת עם תחושת הקשר והשייכות שהיא מעוררת בו במישור הרגשי. אין פלא שהדת נתפסת כדבר פרימיטיבי שעבר זמנו כשבפועל תוקפה אכן פג! לא מדובר כאן בציוויי דאורייתא אלא בפסיקות חכמים שכבודן במקומן, שהיו נכונות לשעתן ואינן נכונות להיום ורק מתוך חשש וחוסר העזה הלכתית הן נשארות על כנן, ותורמות להמאסת התורה וההלכה על כלל הציבור. הזיקה לעם היהודי ובתוכו קיימת היום על בסיס לאומי-לאומני רדוד (פרופ' לייבוביץ' קרא לזה "פאשיזם") הרבה יותר מאשר על בסיס דתי תורני. במשך רוב שנות קיומו של עם ישראל היו התורה והמצוות החוט שקישר בין חלקיו, שמר עליו וקיים אותו כשסביבו לאומים קמו ונפלו.

היהדות היא בראש ובראשונה דת, כפי שהתבטאה תמיד במהלך ההיסטוריה ע"י קיום המצוות, ורק לאחר מכן היא משמשת "תיוג" עבור העם- אותה קבוצת אנשים המקיימת את המצוות. השמירה הקנאית וחסרת האבחנה על כל מנהג וכל מילה בפולחן מבלי לבחון מחדש את הדברים ראויה להערצה מבחינת הרצון והכוח לשימור הקיים שהיא מפגינה, אך כאן דרושים צעדים שהינם מעבר לשימור- צעדים לשינוי.[1] הפן השני והנוסף של הקיפאון ההלכתי מתגלם בתחושת "הפשרנות הדתית" של שומרי מצוות המודעים לכך שהם אינם מקיימים את ההלכה כולה "על פי הספר". רבים חשים היום כי על יהדותם השתלט ה"אדם בצאתך", ואילו ה"יהודי בביתך" נדחק לקרן זווית וזאת מפני שהיהדות האורתודוכסית ה"פסוקה" והרשמית כפי שהיא היום מערימה קושיות וקשיים, שלא מוצאים תמיד פתרון מניח את הדעת בקונטקסט של חיים בעולם המודרני, וגוררת בעקבות זאת הסתופפות זמנית רעיונית ותפיסתית בצל כנפי המיינסטרים החילוני, כשה"דתיות" היא רק תגית נוספת להווייתו "הקוסמופוליטית" של האדם. כך יוצא שיהודים שומרי מצוות נאלצים לטאטא אל מתחת לשטיח עיסוק בסוגיות לא נעימות, לא נוחות או מכאיבות, כשבפועל הם נוהגים ע"פ צו ליבם ומתוך תפיסת עולם קונסרבטיבית דה פקטו, ובעודם משלמים מס שפתיים בלבד לאורתודוקסיה, וחובשים/ות את כובעה (תרתי משמע) בחברה. המצב הנ"ל מעודד היווצרות של אישיות סינטתית שאינה מיישמת ומקבלת על עצמה את ההלכה הפסוקה בכל התחומים, אך עדיין מתיימרת ומבקשת להמנות על הציבור הנשמע לה.

עלינו למנוע מצב שבו התנגשות התפיסות- ה"מודרנית-קונסרבטיבית", וה"הלכתית-אורתודוקסית" יוצרת באדם אנטגוניזם כזה שבעקבותיו יצטרך להשפיל מבט ולגחך באפולוגטיות למשמע דבר הלכה. אני מבקש למחוק את התפר המלאכותי והמעיק בין שתי תפיסות העולם הללו, השליטות כאחד יחד בחלק נכבד מן הציבור שומר המצוות, ע"מ ליצור מודל יהודי שלם (במובן של חוסר אמביוולנטיות), מפוקח וכשר. חוסר הנכונות לגעת בנושאים שנויים במחלוקת[2] וללבן אותם אינו מעלים כי אם מחריף אותם- תחושות האי-נוחות קיימות בקרב הציבור והדיהן נשמעים היטב, גם אם מאחורי הקלעים של השיח הציבורי ה"רשמי". בלימת הדיון במגמה לבלום שינוי, יש בה שמץ מן הדעה הקדומה ומעצלות מחשבתית מחד, ומאידך התחמקות מנטילת אחריות. התנהלות כזו ממחישה את הפיכתה של היהדות ל"תרבות" אנתרופולוגית סטטית- כזו שניתן לשמור על המדף, יותר משהיא תורת חיים בפועל.

הסטגנציה האורתודוכסית מביאה לזליגה לכיוונים שאינם תמיד רצויים, ובמקרים קיצוניים, בעיקר בקרב הצעירים אפילו לעזיבת הדת לחלוטין. מוחות צעירים וסקרנים שמערכת החינוך הממלכתית לא דיכאה את שאילת השאלות שלהם, עתידים למצוא את עצמם בבוא היום מתוסכלים וחסרי אונים מול הקיפאון ההלכתי ולחפש לו אלטרנטיבות. אם בעלי הסמכות וההשפעה, בעיקר בתחום הפסיקה, לא ישכילו לקרב את עם ישראל- קרובים כרחוקים כעם שומר מצוות אל היהדות האקטואלית, החיה, היוצרת והפועלת, הוא יתרוקן מתוכנו וישוב אל ההופעות, הבמות והזבחים.  

דוגמא חריפה ובולטת עבור שינוי מתבקש היא ברכת השחר השנויה במחלוקת "שלא עשני אשה". הסברים אפולוגטיים כבר ניתנו למכביר, וכל בת אולפנה ומדרשה יודעת לצטט מבחינת מה נאמרו הדברים ובאיזה הקשר ומדוע, וכיצד ניתן לספק את הדעת (הפשרנית) מבלי להכעיס את תומכיו של אבא סיקרא או לרצות את חסידיו של רבן יוחנן בן זכאי[3], והכי חשוב- מבלי לערער את עמודי התווך של עולם היהדות כולו! גם אם הברכה מבחינה בין גברים לנשים מבחינת מחויבות במצוות ומבחינת הזכות לקיים מצוות שגברים חייבים בהן ונשים אינן, ההיתקלות בה משאירה טעם מריר. הגם שלכאורה על פי הפירוש הברכה אינה נוגעת לענייני שוויון חברתי או מעמדי, המתפלל מן השורה שלא דרש ולא שימש דיו עשוי להניח שהכוונה היא לפשט. הברכה (שאינה מופיעה בברכות השחר האמורות בגמרא, בברכות פרק ס' עמ' ב'), חוברה בתקופה שבה אי השוויון הדתי שיקף חוסר שוויון חברתי, קהילתי ומשפחתי ושבה הגבר היה זה שעמד במרכז הדינמיקה. אשה הייתה כפופה לאביה, אחיה או בעלה ונתפסה בהקשר של הגבר שלצידה ולא בפני ובזכות עצמה. ידועה קביעתו של הרמב"ם שעל אשה למעט ביציאתה מן הבית וכשהיא כבר יוצאת- תצא עבור קניות בשוק (ולא מדובר ב shopping).

המצב היום הוא שונה כמובן- נשים מעורבות בכל תחומי העשיה, הן שותפות מלאות בדינמיקה החברתית והקהילתית ובמקרים רבים הן מהוות את נקודת הכובד שסביבה הכל סובב. למעשה, מרוב סידורים בחוץ רבות משתוקקות לקצת שקט רמב"מי בבית. אין מקום היום להבחנה הצורמת בין איש לאשה כפי שהיא מתבטאת בברכה גם אם למעשה מבחינה הלכתית של חיוב במצוות היא קיימת. כפי שאת האשה עשה הבורא "כרצונו", כך גם את האיש הוא עשה ללא שום כפיה או לחץ חיצוני...

אני מוסיף את קריאתי לעוד קריאות רבות מספור שנקראו לרבנים אורתודוקסים להתעורר, לשנות גישה, לצאת מהקיפאון ולשנות את הברכה כאות של הבנה ושל רצון לא לשמור על שלום בית כי אם על שלום העם.

ויהי רצון שיהיה זה צעד אחד נוסף לעבר יהדות אמיצה, משמעותית וכשרה.

Yonatan.lewin@gmail.com


[1] בחינת "בא לתקן ויצא מקלקל"- ראו התנגדות לתנועת בנ"ע מעורבת.

[2] ביניהם ניתן למנות סוגיות הקשורות לשוויון חברתי, דת ומדינה, העם והארץ, מעמד האשה, המשפחה היהודית, ביקורת המקרא, דת, רפואה ומדע, חינוך ועוד

[3] ספר האגדה, עמ' קמג