בעקבות נשים מכפר עציון

"מהעבר האחד מוצגים האבות - מושאי הערצה והזדהות, מהעבר השני אנו, נושאי סיפור יחודי, מי שבנו עצמם וזכו להישגים ניכרים בתוך ומתוך השכול והיתמות. בתווך - האמהות, שנשאו בעיקר הסבל, היגון והנטל הכבד שהותיר החלל שנפער עם נפילת כפר עציון בקרב ועם החורבן האישי שבא עליהן".

2009-04-23

לפני שנתיים יצא לאור הספר "ילדי כפר עציון" של הפרופ' לפסיכולוגיה, עמיה ליבליך, המביא את הסיפור של כפר עציון דרך הנרטיב של ה"ילדים".  הספר התקבל בהתרגשות רבה, והחיה את האירוע בתודעתם של רבים, משום שהוא חרג מהתבנית המוכרת של סיפור מורשת,  והובא  כפסיפס של הנרטיבים האישיים של הדור השני. לחלק מהמרואיינים לא היה פשוט לראות את התוצאה. הם העלו את סיפורם באווירה אמפטית ומכילה, אך מכוונת מטרה. השיחות היו הזדמנות לעבד ולפרוק תחושות שעובדו בתוכם במשך שנים, ובקושי חלקו אותם עם מישהו.  מה שקרה אחר כך לאחדים מהם היה דומה למי שיוצא משיחה חשובה ורק במדרגות הוא נזכר שאת המשפט החשוב שכח להגיד. אותם משפטים שהיו מובנים מאליהם עבורם, ושהיו אמורים היו לתת פרופורציות ולהציג את הפצע כקטע חלקי בתוך התרחשות כוללת - עלו לתודעתם רק אחרי כשראו את היצירה בשלמותה. והם רק רצו לספר בתום לב את שעבר עליהם.

אחד הביטויים לכך נוגע לדמותן של האמהות. בביקורת אוהבת לאחר פרסום הספר, כותב יוחנן בן יעקב:

"כאחד מילדי כפר עציון שהתייתמו וזכו לגדול בבית חם, מחבק ואוהב, קראתי בצער את התיאורים הקשים על האמהות שלנו. --- מהעבר האחד מוצגים האבות - מושאי הערצה והזדהות, מהעבר השני אנו, נושאי סיפור יחודי, מי שבנו עצמם וזכו להישגים ניכרים בתוך ומתוך השכול והתמות. בתווך - האמהות, שנשאו בעיקר הסבל, היגון והנטל הכבד שהותיר החלל שנפער עם נפילת כפר עציון בקרב ועם החורבן האישי שבא עליהן. חלקן עדיין חיות עמנו לאורך ימים ושנים. ---ראויות אימותינו ליתר חמלה, אהבה והוקרה!". (עמודים סיון תשס"ז גל 7 עמ' 30).

לדברים של יוחנן אין צורך להוסיף הסבר, אבל מצאתי בהם סוג של קריאה  לחלץ את סיפורן של נשות כפר עציון. חיפשתי כמה נקודות המייחדות את נשות כפר עציון, אבל היה קושי להצביע על משהו שאופייני רק להן. עד לאסון הגדול, הן היו חלוצות, רובן חניכות בני עקיבא, החלוץ הדתי או השומר הדתי במזרח אירופה. כמו נשים רבות בדורן הן היו אידיאליסטיות, שבחרו לחיות בתנאים קשים מאוד למען המטרה. הן עלו לארץ לעתים מתוך מרד בהורים ולעתים בהסכמה. היו פעילות בחיי החברה והדת ואופי התעסוקה שלהם היה די רגיל. למעט ענף אחד: בכפר עציון הוקם בית המרגוע שבמרכזו "נוה-עובדיה",  זה היה הענף הרווחי ביותר והשתלבו בו חברות רבות בניהול ובענפי ההארחה השונים, בהצלחה רבה אבל מלבד זאת, זהו סיפורן של חלוצות רבות. עם כמה מאפיינים ייחודיים.

התקופה שלאחר מכן הופכת את גורלן של הנשים הללו לייחודי מאוד. 

למעשה הגורל  'מתפצל' לשלושה: רוב הנשים התפנו עם ילדיהן לירושלים, למנזר רטיסבון, 34 מצאו את עצמן אלמנות. 19 נשים נפלו בקרב, ו-17 משפחות נשארו שלמות.  

הקבוצה עברה לגבעת עליה. ובינתיים החלו דיונים על המקום הנכון להתיישבות. התהליך התמשך, ובסוף כשהוחלט להקים את ניר עציון רק אלמנה אחת עלתה לשם. חמש מהן עברו לקבוצת יבנה עם ילדיהן והיתר התפזרו בהדרגה וכל אחת פנתה לדרכה. התעודות ההיסטוריות מצביעות על דיונים סוערים לגבי מציאת מקום להתיישבות עבור אנשי כפר עציון הנותרים, אבל הנשים לא מופיעות בדרג המנהל של מקבלי ההחלטות.

מכאן גורלן של האלמנות הפך לסיפור אישי של התמודדות, ועל כך ניתן לקרוא בהרחבה בפרק "הדור הראשון" בספרה של ליבליך, מתוך זווית הראיה של בני הדור השני.

הנשים טיפחו הקשר עם חברי הקבוצה במפגשים, בקייטנות ובקשר שוטף. הספר "ילדי כפר עציון" זוקף את החוסן הנפשי של הילדים לעובדה שגם לאחר שהקבוצה התפזרה, הם המשיכו להיות שייכים לקהילה עם מורשת, עם גאוות יחידה ועם שותפות גורל חזקה.

לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור כפר עציון שוב עמדו הנשים בפני דילמה, והיו גם מי שחששו שבניהם יצטרכו לעמוד באותו ניסיון שבו עמדו אבותיהם.  ההמשך ידוע, ובמשך השנים כמה ממשפחות ההורים שבו לגור בגוש עציון וסביבתה, וחלק אף זכו למנוחת עולמים בכפר עציון.

בכתבות הבאות הבאנו למרכז הבמה סיפורים של נשים מכפר עציון.

תודה לישראל שדיאל ואורה (קנוהל) רוטנברג על הייעוץ.