?נשים, ראש חודש, לבנה ועצמאות ישראל

ראש חודש כחג של נשים התפתח בתקופה של גלות עם ישראל, ולכן כאשר אנו מאמצות אותו כחג גם בתקופה של קוממיות לאומית, מוטל לפתחנו אתגר נוסף – להיפרד מן הזיהוי של נשים ולבנה, ולברר מה הקשר שלנו לחמה דווקא.

אני גאה להשתייך לדור בו חידשו פמיניסטיות יהודיות את המסורת של ראש חודש כחג של נשים, אשר הושכחה בעת החדשה עם המודרניזם השוויוני: כמו מסורות אחרות של נשים שהתפתחו בתרבות בה היה לנשים כקבוצה מרחב נפרד וברור, גם מסורת זו נעלמה, כאשר - למען השוואת מעמדן של נשים למעמדם של גברים - הועלה על נס המרחב המעורב, ונמחקה חשיבותו של המרחב הנפרד. חג העצמאות האמיתי שלנו כנשים מציין אולי את הזכות ליהנות משני העולמות – גם שוויון במרחב מעורב בהיבטים רבים, וגם שוויון ערך של תרבות נפרדת של נשים.

עם זאת, ברצוני להעיר כאן על היבט נוסף של מהלך זה: ראש חודש כחג של נשים התפתח בתקופה של גלות עם ישראל, ולכן כאשר אנו מאמצות אותו כחג גם בתקופה של קוממיות לאומית, מוטל לפתחנו אתגר נוסף – להיפרד מן הזיהוי של נשים ולבנה, ולברר מה הקשר שלנו לחמה דווקא.

בתנ"ך כמו בכל התרבויות, מתועדת הראייה האנושית היומיומית, לפיה השמש גדולה מהירח ולכן יותר חשובה: "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטון לממשלת הלילה" (בראשית א 16). לעיתים אין צורך להבחין בין שני איתני טבע אלה: "שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון!" (יהושע י 12) אבל בהזדמנויות אחרות דווקא התאים לציין את השמש כשם עצם זכריוגברי, תוך הסתמכות על חלוקת התפקידים המגדרית המקובלת בחברה פטריארכלית: "כן יאבדו כל אויביך ה', ואוהביו - כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה 31). כדאי לשים לב כי הדימוי הגברי של השמש מציין כאן ניצחון עם ישראל על אויביו בשדה הקרב.

ואולם, לא לעולם חוסן. מפני עוונותינו אבדה עצמאותנו, וחרבה ארצנו, וגלינו ממנה. את החולשה וחוסר האונים של העם מלווה הנשייה של מטפורות: העם הוא "כנסת ישראל", במקום דימויו של ה' כאיש מלחמה (שמות טו 3) מופיעה לראשונה השכינה האֵם הגולה עימנו ומשתתפת באבלנו, במקום כנפי הנשרים עליהם נישאנו (שמות יט 4) מובלטת עכשיו היונה, במקום "בנימין זאב יטרף, בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית מט 27) אנו בעיני עצמנו כבשה בין זאבים. במסגרת זו מתאימה הלבנה הנקבית יותר מאשר הירח הזכרי. זהו ההקשר בו מופיע הזיהוי של הלבנה עם "יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן" (בבלי חולין ס:). זהו ההקשר בו מופיע טקס יהודי חדש – קידוש הלבנה, ולא קידוש הירח, הספוג כולו געגועים לגאולה, ושכנוע עצמי כי בניגוד להספדים שנושאים עלינו כבר הגויים, "דוד מלך ישראל חי וקיים" (בבלי סנהדרין מב., ועוד). וזהו ההקשר בו נולד המדרש המעלה על נס את ראש חודש כחג של נשים, מתנת ה' לנו כשכר על דבקותנו באמונתו, דווקא כאשר הגברים שלנו התייאשו ממנו בגלל היעדרותו הממושכת של "האיש משה" מן המחנה (פרקי דרבי אליעזר מ"ה).

קרנה של הלבנה עלתה ביהדות אם כן רק אחרי ההשלמה עם המציאות ההיסטורית של גלות וחיסרון לא כמצב זמני קצר אלא כתקופה ארוכה שיש להיערך אליה גם מבחינה דתית. הנקביות הזו היא נשית קלאסית, כלומר סוג ב', פגועה, חלשה, חסרה. וכמו בתקופות אחרות של חולשה לאומית, יש פניה לעבר הנשיות שתמלא את החסר: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, לעת כזו הגיעה אסתר למלכות, ויהודית יצאה מגדרה כדי לאושש את גבורת הגברים.

לכאן שייך גם המנהג המיוחד של נשות הגולה היהודית בטוניס לציין דווקא את ראש חודש טבת כחג הבנות: בעיצומו של חורף מתרחש הדבר, כאשר ראש חודש נופל בחג האורות שאנו מרבים כאשר אורה של החמה נחלש והולך (בבלי עבודה זרה ח.).

עד כאן – הנשים והלבנה בעידן של גלות. אבל תקומת ישראל בדורנו משנה את כל זאת. אמנם אנו שרים בחנוכה על "נר לי דקיק", על חנוכייה ולביבות וסביבון עופרת כמו בכל הדורות, אבל איננו מסתפקים בכך."באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן - וכולנו אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור!" וכמו בכל התנועות הלאומיות,  "אנו נושאים לפידים" דווקא.... הציונות גואלת את עם ישראל מתהליך ההנשייה שהוא עבר במציאות של גלות מחלישה– האם היא גם משנה את הנשיות היהודית? האם נשאר ללבנה כוח גואל, או שמא היא נדחקת לפינה הרומנטית של שירי האהבה והילדוּת בלבד?

גם בראש חודש אייר - בין פסח, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות, ויום ירושלים – גם בצומת זה ראוי לשאול, מה מקום הנשים בתנועת השיקום של הגבריות הלאומית שלנו? כאשר הפסים של הטלית הופכים לפסים של דגל המדינה, ונפש היהודי הומיה בשוב ה' את שיבת ציון– האם תיוותר בת ציון כסוכה עזובה בכרם בתום העונה (ישעיה א 5), ותו לא? האם יכול חג הנשים להיות גם חגה של החמה ולא רק חג הלבנה?

לא, אינני מצפה להיפוך תפקידים של "נקבה תסובב גבר" (ירמיהו לא 21) כמו במנהגי החופה של חלקנו. אבל אני גם חוששת שהעצמת אור הלבנה לאורה של החמה תתרחש רק כאשר תתעצם החמה שבעתיים (ישעיהו ל 26) ושוב תשאיר אותנו הנשים במקום משני בלבד בסאגת הגאולה הלאומית. עלינו להתאמץ כדי לממש את החזון השוויוני של תיקון האור החמקמק והחסר, גם של החמה וגם של הלבנה: "לא יבוא עוד שמשֵך, וירחֵך לא ייאסף, כי ה' יהיה לָךְ לאור עולם... הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתהאחישנה" (ישעיה ס 19-22).