פרשת אמור

על פרשת אמור, המסדירה ומפרטת את יחסי המשפחה במסגרת משפחות הכהונה, ועל ההנחה שקדושת המקדש וקדושתו של הקב"ה משנות נוהגי אנוש מקובלים.



פרופ' חנה ספראי

אבלו של כהן
פרשת אמור חוזרת ומסדירה במפורט את יחסי המשפחה במסגרת משפחות הכהונה. בפרשות קודמות כבר ראינו, שיחודם של כהנים בא לידי ביטוי במערכת התנהגות מיוחדת ושונה משאר בני אדם. מחויבותם של כהנים לקדשים מעצבת בדרך יחודית את מערכות יחסיהם בתוך המשפחה, בכל הנוגע ליחדי אבלות ונישואים. שוב אנו פוגשים את ההנחה שקדושת המקדש, וקדושתו של הקב"ה, משנות נוהגי אנוש מקובלים.
הפרשה פותחת בשאלת מעורבותו של כהן באבלות בקהילה:
לנפש לא יטמא בעמיו
כי אם לשארו הקרב אליו, לאמו ולאבי לבנו ולבתו לאחיו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. לא יטמא בעל בעמיו להחלו.
(ויקרא כ"א;א'-ד')

התורה מונה רשימה של קרובי משפחה להם חייב הכהן להטמא, כלומר חייב להשתתף בקבורתם ולנהוג בדיני אבלות עליהם, תוך ציון מובהק בחיוב זה לא חל אלא על הרשימה המפורטת. כהן אינו נטמא 'בעמיו', בקהילה כולה, אך מחויב במסגרת המשפחה המצומצמת - "שארו הקרוב אליו". וכך מפרש אבן עזרא במקום:
היה נראה לנו, כי פרושו (של המשפט 'לשארו הקרוב אליו'), כמו "איש איש אל כל שאר בשרו" - שם כלל. ואחר כך פרט: "לאמו ולאביו".
כלומר, ניתן להוסיף כביכול בדברי התורה נוקדותיים (:) אחר הביטוי "לשארו הקרוב אליו". המשכו של פסוק ב' הוא פרוט של הכל, מי שהם השארים הקרובים.
אבן עזרא ממשיך ומציין שכך יש גם להבין כפשוטו את סופו של הקטע: "וטעם 'בעל בעמיו' - שלא יטמע הבעל באשתו" (שם)

לפי פשוטם של דברים כהן מחוייב לבני משפחתו הקרובים אליו - כלומר קרובים בקרבת דם, אך אינו מחוייב כלפי אשתו שנתקרבה אליו במסגרת נשואיו.
חכמים, לעומת זאת, לא פרשו כך את דברי הכתובים. אין הם רואים במשפט הראשון כעין כלל שפרוטו אחריו, אלא:
אין שארו אלא אשתו, שנאמר: "שאר אביך הוא" (ויקרא י"ח;י"ב)
"הקרוב" - לא את הארוסה. "אליו" - לא את הגרושה.
(ספרא, אמור א';א')

"לא יטמא בעל בעמיו" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו, מטמא להם בין פסולים בין כשירים, יכול אף לאשתו יטמא בין כשירה (כלומר שראויה להנשא לכהן) בין פסולה? תלמוד לומר: "לא יטמא בעל בעמיו" יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא, הא כיצד? מטמא הוא לאשתו כשירה, ואין מטמא לאשתו פסולה.
(ספרא, אמור א'-ט"ו)

חכמים הוציאו מקרא מיד פשוטו. "שאר קרוב" מתפרש איפוא כאשתו שנשאה לו, ואילו "להחלו" (ד') מתפרש כאבחנה בין כשר ושאינו כשר.
יש בפרשנות חכמים בבחינת "ביטול הפרוש הראשון" (אבן עזרא), והדגש חשוב לגבי מערכת היחסים המשפחתית. נישואים יוצרים קרבה בעלת עוצמה גדולה יותר ממחויבות לקדושים. אותו הכהן שאינו רשאי להטמא וחיב להשאר בקדושתו, חיב להטמא לאשתו הנשואה לו. בהלכה ניתנת עדיפות למבנה המשפחתי והחברתי על פני המקדש וקודשיו.
וכך אנו קוראים מעשה ביוסף הכהן:
"מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה להטמא ונימנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו"
(ספרא, אמור א';י"ב)

מסורת מקבילה מספרת את אותו הסיפור בלשון "חכמים":
"מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה להטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו. ואמרו לו חכמים: אין רשות אלא חובה"
(מסכת שמחות ד';ו')

לעיון: מה משמעותו של ההבדל בין שתי המסורות המקבילות?

ההכרה שיש להעדיף בתנאים מסויימים קבורה ודיני אבלות על פני הלכות מקדש וקודשיו איננה טבעית. היא תוצאה של הליך חינוכי מכוון, של מחויבות דתית בעלת אופי מוגדר ומסויים. אין בדברים בטול מקדש, אך יה בהלכה זו הסטה של תשומת הלב מן הקודש אל האנושי. ממחויבות כלפי שמיא, למחויבות כלפי אדם.

ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן (ויקרא כ"ד;י"א)
פרשת אמור מסתימת בסדרה של דיני נזיקין והראשונה שבהם מלווה בארוע הקשה של בן אשה ישראלית ואיש מצרי המלל את ה'. הכתוב מרחיב את הדיבור ומציין את מוצאו היהודי של האיש "ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן" (כ"ד;י"א). בכל התורה לא מופיע ציון מעין זה אלא כאן, אך הביטוי מופיע לעתים מזומנות בספרי מלכים בהגדרת המלכים השונים, הטובים והמושחתים כאחד. בספרי מלכים ודברי הימים המלוכה היא חלק משלשלת ידועה, ולכן אביהם של המלכים ידוע. ואילו אמם נזכרת במפורש, בין אם עשו הטוב או הרע בעיני ה'.
המדרש בפרושו לפסוק שלפנינו מדגיש את המשמעות של הציון המיוחד:
"גנאי לו, גנאי לאמו, גנאי למשפחתו, גנאי לשבטו, שיצא ממנו"
(ויקרא רבא, כ"ב;ה')

מוצאו היהודי של המקלל, מתיחס לאמו הישראלית, ובמעשהו הטיל האיש דופי במשפחתו, כשם שאנשים טובים יביאו שם טוב למשפחתן במעשיהם.
מדרש גדול על הפסוק מרחיב את המדרש ומעצב אותו במקבילה ספרותית:
"גנאי לו, גנאי לאמו, גנאי למשפחתו, גנאי לשבט, שיצא ממנו, וכנגדו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות ל"ח;כ"ג), שבחו לו, שבח למשפחתו, שבח לשבט, שיצא ממנו"

מסקנה אחת אפשרית ממקבילה ספרותית זו היא, שציום מפורש של שם האם מצטרף למעשי גנאי, ואילו ציון מצויק של שם האב מצטרף למעשה שבח.
מסקנה אחרת ממקבילה ספרותית זו היא, ששבח כגנאי מטיל צללית על משפחה ושבט. מעשים רעים מביאים שם רע וגנאי, ומעשי משובחים - שם טוב ושבח. כך גם ניסינו להבין את הביטוי "ושם אמו" כפי שהוא מופיע בתורה ובספרי מלכים ודברי הימים כאחד.

פרקי אבות
ר' אליעזר בן חסמא אומר: קינין ופתחי נידה, הן הן גופי הלכות, תקופות וגימטריאות - פרפראות לחכמה (פ"ג מי"ח)
פרשות השבוע האחרונות הרבו לעסוק במה שמשנה זו מכנה קינין ופתחי נידה. כלומר בהלכות טומאה וטהרה, טהרת המשפחה וקרבנות טהרה.
בעולמם של חכמים, פרטי הלכה בנושאים אלו - כמו גם בנושאי הלכה אחרים - הן עיקרה של תורה.
קימים כמובן גם תחוי דעה נוספים. תחומים אלה מכנה ר' אליעזר בן חסמא "חכמה". בלשון חכמים, חכה היא חלק מהוייה של תורה, חיבת הלימוד והדעת. ר' אליעזר איננו מטיל בכך כל ספק, אך הוא רואה לפניו עוד תחום שלישי, שהוא בבחינת מדרגה שלישית. מדרגה מענינת, אך עקרונית פחות, וזו בלשונו "תקופות וגימטריאות". חישובי קיצים, כמו גם שעשועי אותיות ומספרים בלשונה של תורה, הם הרי בבחינת פרפראות, מאירות עין ולב, אך לעולם אינם עיקרי תורה והלכה.

משפט אחד יהיה לכם... אני ה' אלוקיכם (כ"ד;כ"ב)
השביתו מן העולם את אישיותו של ה' - וכבר העבתרם את "המשפט" מן העולם; כבר הפכתם את עצם מושג המשפט לאשלייה כוזבת בלבד. שהרי המשפט הוא זכות, שאין להכיר בה אלא מתוך חירות. הכופר בחירות מוסריות, אל ישא משפט על פיו; אם לא ייאחז באשלייה כוזבת, יוכל לדבר רק על כוח; בעולמו יפעלו רק כוחות פיסיים, מיכאניים או אורגאניים; ועצם מושג המשפט איננו קיים עבורו. אולם אם אין לעולם בורא חופשי; אם הבורא לא נתן לאדם מרוחו; אם לא חלק לבחיר יצוריו מחירותו המוסרית; אם אין בורא חופשי למעלה מן העולם; אם האדם איננו אלא יצור פיסי של עולם פיסי המשועבד ללא חירות - מהיכן תבוא החירות המוסרית לאותו יציר פיסי של עולם פיסי? אם ה' איננו נעלה בחירות; אם חירות מוסרית מוחלטת איננה מצויה עם ה' - מניין יזכה האדם בחירות? והיאך אפשר לדבר על משפט ביחס אליו?
(ליקט: עמנואל בן נאה)