על בתי הדין הרבניים, שבמקום למצוא פתרונות הלכתיים לבעיית מסורבות הגט, משליכים את הבעיה על אחרים.

כולם יודעים שהמצוקה של מסורבות גט היא קשה, וכולם רוצים לפתור את הבעיה. אבל, כאשר מפנים מבט לביה"ד הרבני הוא מבקש לצמצם נזקים. פתרון? אצלנו? במקום לחפש פתרונות הלכתיים לבעיה מבקש בית הדין להטיל את הבעיה על אחרים. לא ההלכה אחראית – חלילה לנו מלומר משהו אשר עלול להטיל דופי בהלכה. לא הרבנים אחראים – חלילה לנו מלבזות את כבוד ביה"ד הרבני. לא הבעל אשם – חלילה לנו מלעצבן את הבעל – שמא ייעשה הגט לגט מעושה. ובכן, מי נשאר? אה, כן... האשה אשמה במצבה. וגם... הטוענת הרבנית אשמה.

ענת (שם בדוי) מחכה מעל 7 שנים לגט. ענת נישאה בגיל צעיר, ובעלה מאס בה בהיותה בהריון. ענת לא מיהרה להסכים לבקשתו לגירושין, אלא ביקשה שלום בית (מה יכול להיות יותר מובן מזה לביה"ד?). לימים ילדה ענת בן. הבעל הופיע לברית, ומאז נעלמו עקבותיו. ענת, בשנות העשרים לחייה, מגדלת לבד את בנם, ומחכה בכיליון עיניים לגט כדי לפתוח דף חדש בחיים עם איש אחר. הבעל אינו משלם מזונות לילד. בינתיים ברח הבעל לחו"ל, חבר עם גורמים פליליים וריצה עונש מאסר של מספר שנים בכלא בארה"ב. לאחרונה נכנס ויוצא הבעל מן הארץ בדרכונים מזויפים, וחוקרים מנוסים אינם מצליחים לאתר אותו. ביה"ד והאשה עומדים נבוכים מול הבעל הסורר, שמסתובב לאור היום במרכז הארץ.

הבעל מבקש תנאים תמורת הגט; ביטול חובותיו לאשה ולביטוח לאומי, הפחתת מזונות הילד, ובדיקת אבהות. ענת כמעט נעתרה לדרישותיו עד שנתברר לה שויתור על חוב הבעל לביטוח לאומי יגרור הפסדים גדולים במזונות העתידיים של הילד. ענת היא עניה ואינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הכספי הזה.

האם לא ברור כאן מיהו הטוב ומיהו הרע? הרי, מי נטש, מי מעגן, מי לא מופיע לדיונים ומי אינו משלם מזונות? הבעל. ומצד שני, מי עגונה, מי מגדלת לבד ילד בעוני, מי מוכנה לוותר לבעלה על חובותיו כלפיה, ומי מופיעה לכל הדיונים? האשה.

האם יכול להיות שבמקרה הזה יגלגל ביה"ד את האשמה על ענת?! בודאי! האשה "לא בסדר" משום שלפני 7 שנים, בהיותה בהריון, היא זו שלא רצתה להתגרש. האשה "לא בסדר" משום שאינה מזרזת את ההליכים הבירוקרטים של ביטול חובות הבעל. האשה "לא בסדר" משום שלא התרצתה מיד לדרישת הבעל להפחתת מזונות הילד. ובכלל, היא מתפרצת בדיונים וצועקת שהיא רוצה את הגט. הדברים הללו נרמזים ונאמרים לאשה ולבאת כוחה הן ע"י הדיינים והן ע"י בא כוח הבעל אשר מבקש להטיל דופי בטוענת הרבנית, ולמצוא חן בעיני ביה"ד.

כיצד יתכן שאשה מואשמת בעגינותה? במקרים רבים לוקח על עצמו ביה"ד את תפקיד ה"מפשר", ו"שוכח" להחזיר לעצמו את הכובע המקורי שלו כערכאה שיפוטית. ביה"ד כועס על האשה שדחתה את ההסכם שהיציע ביה"ד (שהוא לעיתים קרובות חזרה על דרישות הבעל) ואז מאשים את האשה בעגינותה, ולעיתים ממאן לפסוק בדין.

ייאמר כאן מפורשות: אשה שבעלה מסרב לתת לה את הגט היא "מסורבת גט" ובעלה מעגן אותה. היא אינה "מעגנת את עצמה". גט אינו כלי מיקוח של אף צד מן הצדדים ואין מקום להתנות עליו תנאים. יתירה מזאת, תפקידו של ביה"ד הוא לדון, ואין לו שום זכות לסרב לדון. על ביה"ד לקבוע אם הבעל מחויב בגט במנותק מן השאלה באיזו מידה לדעתם צריכה האשה להיכנע לתנאי הבעל, או לקבל את הצעתם להסכם בין הצדדים.

הטלת האשמה על הקורבן היא שיטה מוכרת וידועה, ואין בה כל חדש. הניסיון להטיל את האשמה לעגינות על האשה הוא לא פחות מעוות מן הטענה שנאנסת אשמה באונס. תפיסה זו משקפת תפיסה של חברה וממסד אשר בורחים מראיית המציאות באשר היא, ושאינם מוכנים להפנות אצבע מאשימה כלפי האשם ולקחת אחריות במקום שצריך לקחת אחריות. בעל המעגן את אשתו הוא אשם בעגינותה, ועל ביה"ד לקחת אחריות, לדון דין צדק, ואף למצוא פתרונות הלכתיים לבעיה חברתית שהולכת וגדלה.