מה עניין שמיטה להר שלי? פרשת השבוע בנימה אישית

האם פרשת בהר בחוקותי, שהיא פרשת השבוע שלי וגם של בני, פונה רק אליו, או גם אלי, האישה שבי?

יום הולדתי חל בכ"ד אייר.  כעבור שנים ובאותו יום ילדתי את בני בכורי.  התאריך קבע כמובן את פרשת בר המצווה שלו, ואכן "בהר-בחוקתי" היא הפרשה שלו. כשאני חוזרת לימות ילדותי לא זכורה לי התייחסות כלשהי לפרשת שבוע זו, רק עכשיו כחברה בקהילת "דרכי נועם" במודיעין (בנוסח "שירה חדשה"), כשניתנה לי ההזדמנות לקרוא את ההפטרה בפני הציבור, חזרה "בהר-בחוקתי" להיות גם הפרשה שלי.  לסגירת המעגל ראוי לציין, כי את טעמי ההפטרה לימד אותי בני בכורי.
בקריאה מחודשת של הפרשה, עכשיו שלי, מצאתי שוב ושוב פנייה בלשון זכר.
בפרשת בהר מוזכרים: "וספרת לך" לשנת היובל, "כי-ימוך אחיך" או "איש כי ימכר בית מושב" לענייני מכירה וגאולת אחוזה, בית או קרקעות, או "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך"  לענייני כספים, ריבית או עבדות כתשלום חוב. ויותר מכך, בפרשת בחוקותי, "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" עם הערכת שווי 'ערכך' הגבוהה לזכר והנמוכה יותר לנקבה. שאלתי את עצמי מה עניין שמיטה להר סיני שלי? אולי עדיף היה להשאיר את "בהר-בחוקותי" כפרשה שלו, שכן לא מצאתי בה את הפנייה אליי, אל האישה שבי.
הצעה לפתרון, תרם דווקא אותו בן בכור בטלפון מהבסיס בו הוא עושה את שרותו הצבאי: הפרשיות ב"בהר" מתחלקות בין ענייני "כלל הציבור" כמו שנת השבתון או היובל ובין ענייני ה"פרט" הכושל כלכלית ונדרש לשלם את מחיר חובותיו. לענייני הכלל מבנה קבוע: הפנייה הערכית נעשית בלשון רבים, הכוללת זכר ונקבה גם יחד, והציווי הקונקרטי נעשה בלשון זכר יחיד. החלק הדן בענייני הפרט  מופיע גם הוא במבנה קבוע ובו פנייה בלשון זכר יחיד בלבד.

לדוגמא, הפנייה בענין שמיטת הקרקעות בארץ ישראל נאמרת בלשון רבים "ואמרת אלהם, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם". זו היא פנייה ערכית אל כלל הציבור, שמהותה בטחון בה', והיא נוגעת לכולם. לעומתה, לשון ההגדרות ההלכתיות הביצועיות כמו: "לא תזרע" או "לא תזמור", "לא תקצור", "לא תבצור" כולם בלשון זכר יחיד.  בתום ההגדרה הביצועית פונה המקרא באמירה ערכית לכלל הציבור ושוב בלשון "וקידשתם" "וקראתם דרור", "יובל היא תהיה לכם", לשון רבים.
את ענייני הפרט מציין המקרא בלשון זכר "וכי-ימוך אחיך" וכו'. עניינים אלה עוסקים כולם ביחסים כלכליים - קניה ומכירה, יחסי לווה ומלווה, נושה וחייב או אובדן קרקעות והימכרות לעבדות בגין חוב כספי - ויש בהם, לעומת המצוות הערכיות הכלליות, מעין טעם של תלות בזמן ובתרבות.  בנושאים של כלכלה מדבר המקרא בלשון זכר משום שהכלכלה הייתה אז עניין לגברים.  עם התפתחות הכלכלה השתנתה ההתייחסות למעורבים בה. כשם שהעבדות כאופן תשלום נעלמה, גם ההתייחסות לכלכלה מגדרית השתנתה.

גם פרשת "בחוקותי" שומרת על אותו מבנה. הברית לפני הכניסה לארץ, ההבטחה והתוכחה, פונים אל כלל הציבור ומגדירים את הערך של שכר ועונש, מנוסחים בלשון רבים: "אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמכם בעתם וכו" ותוכחה בלשון "ואם-לא תשמעו לי...אף אני אעשה זאת לכם וכו'" ובהמשך "ואם-בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי ..והלכתי עמכם בחמת קרי..וכו'"

את ענייני הפרט הנודר נדר, מגדיר המקרא שוב בלשון יחיד זכר. "איש כי יפלא נדר". את עניין ה'ערך' בפרשה מסבירים בהקשרו הכלכלי  הערכת שווי של עובד תלויה בכשירותו לעבודה: "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן שישים שנה", כלומר אלו השנים שבהן כשיר האיש לעבוד, וכשירות זו קובעות את ערכו הגבוה.  לעומת הערך הנמוך של "בן חמש שנים ועד בן עשרים שנה" או ערך נמוך יותר של "מבן חודש ועד בן חמש שנים".  כאשר הערך נקבע לפי כשירות לעבודה קשה, המדד הוא יכולת פיזית.  לא ייפלא אפוא כי בצעירותה ערך העבודה הפיזית של האישה נמוך יותר, אולם בהגיעה לגבורות 'ערכה' עולה על זה של הגבר (רש"י בצטטו את הגמרא "דאמרי אינשי, סבא בביתא פחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא").

לסיכום, בשתי הפרשיות מצאתי מעברים בין הכלל לפרט, בין העקרוני לקונקרטי ובין הערכי לביצועי תלוי הזמן והתרבות. בכולם שמחתי למצוא פנייה עקרונית ערכית, פנייה אל הכלל, בלשון רבים הכוללת נשים עם גברים. באופן זה יכולה "בהר-בחוקותי" לחזור ולהיות גם הפרשה שלי.