מגילת רות היא מעין תיקון של סיפור "פילגש בגבעה" (שופטים יט), המקביל לסיפור סדום. בשלשת הסיפורים מופיעה דמות זרה המצטרפת לחברה, סיפור של חטא וחורבן וכן של ייבום או תקומה מחודשת של האדם או השבט. הדבר לא מתרחש על ידי המשכיות הדורות, אלא בדרכים לא קונבנציונליות - ואף על פי כן מצליחים לרפא את השבר ולזרוע זרע שיוצא מתוכו עם, שבט ומלך.

סיפור פילגש בגבעה מייצג את השפל של תקופת השופטים, ומסתיים במילים; "בימים ההם אין מלך בישראל - איש הישר בעיניו יעשה" ואילו מגילת רות מסתיימת בהולדת דוד - המלך. שני הסיפורים מקבילים בפרטים רבים, ודווקא הקבלה זו מחדדת את הניגוד התהומי ביניהם.

סיפור הפילגש מתרחש בדרך שבין בית לחם לאפרים, סיפור רות מתרחש אף הוא בבית לחם. הדו-שיח הראשון גם כן מתקיים בדרך - בין מואב לבית לחם. האשה הראשונה היא פילגש, בעוד שברות נאמר "וייקח בועז את רות - ותהי לו לאשה".

א) הפילגש אינה מדברת במשך כל הסיפור, ואין אנו יודעים מה רצונה. לא רק אשה - גם אביה אינו מדבר עמה, אלא נותן אותה ביד האיש ממנו ברחה. היא רכושו, חסרת שם ואישיות. גם כל גיבורי הסיפור האחרים הם חסרי שם: איש, פילגש, האב ואנשי העיר. רק המקומות והשבט, שבט בנימין, נקראים בשם.
לעומת זאת במגילת רות כל הגיבורים, מלבד סרבן הייבום, נקראים בשמם. שכן סיפור רות נועד להקים שם המת על נחלתו על ידי קריאת שם לילד.

ב) בסיפור הפילגש נאמר: "ותלך מאתו לבית אביה, וילך אחריה לדבר על ליבה להשיבה"; ברות לעומת זאת: "לכנה שובנה אשה לבית אמה". ברות בולט הצד הנשי, לעומת עולם הגברים הפעיל בסיפור הפילגש, שם האשה אילמת, מובלת, נאנסת ונרצחת ואין דמות נשית נוספת לרכך את התמונה. לעומת זאת ברות, שבה היוזמה לידי נשים. החזרה היא לבית האם ולא לבית האב, וגם הקהל מסביב הוא נשי, ורות היא ה"שבה עם נעמי", שבה מתוך בחירה ואינה מושבת כפילגש.

ג) בסיפור הפילגש מודגש השפע, האיש יוצא מבית לחם מלא בכל טוב "גם תבן גם מספוא יש לחמורנו וגם לחם ויין...אין מחסור כל דבר", ואילו ברות מודגש העוני, "ריקם השיבני ה'" - ואף על פי כן הקשר בין נעמי לרות - הדוק.

ד) בסיפור הפילגש יש נוכחות חזקה מאוד של הלילה. האיש יוצא לדרך לקראת לילה, והפועל "לון" חוזר פעמים רבות. הלילה בסיפור הוא הצד האפל, האכזרי והברוטאלי, חסר הרחמים. ברות הסצנה המרכזית מתרחשת בלילה, אך הלילה כאן הוא הסוד, בית הסתר הסמוי מן העין שבו שרויה הברכה. אצל רות הלינה מסמלת נאמנות - "באשר תליני אלין" - והבטחה למסירות וגאולה - "ליני הלילה, והיה בבוקר אם יגאלך טוב".
בסיפור הפילגש, אי-רצונם של אנשי העיר לתת להם מקום ללון, מקדים את המאורעות המחרידים: "ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר, וישלחוה בעלות השחר ותבוא האשה לפנות הבוקר, ותיפול פתח בית האיש, אשר אדוניה שם עד האור. אצל רות המצב הפוך: "ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל, שכבי עד הבוקר. ותשכב מרגלותיו עד הבוקר ותקם בטרם יכיר איש את רעהו". אונס והתעללות שסופם מוות לעומת הכרת טובה, מסתורין, עדינות, אדיבות והבטחה לגאולה ולזרע.

ה) רות היא אשה זרה, בת עם נכר, שאסור לו לבוא בקהל ה'; אך היא מתקבלת על ידי כל העם והזקנים האומרים: "ייתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל". בסיפור הפילגש מסופר באירוניה, כי הנער מציע לאדונו ללון בעיר היבוסי - ירושלים, אך הוא עונה לו: "לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל המה ועברנו עד גבעה". הם חוששים מהנכרים, ונפגעים בידי בני עמם, בני שבט אחר. לעומת זאת ברות האשה הנוכריה מושווית לרחל וללאה ומתקבלת בחום על ידי כל העיר.

ו) הפועל 'יודע' משמש ברות להדגשת קשר ומחויבות: בועז הוא ה'מודע' של נעמי, ובדבריה נעמי אומרת: "וידעת את המקום אשר ישכב שם". ובועז: "אל יודע כי באה האשה הגורן". ואילו בגבעה הפועל ידע משמש לתיאור התעללות: "הוצא את האיש ונדענו", ולאחר שהוציא להם את האשה: "וידעו אותה ויתעללו בה".

ז) הגיבור היחידי בגבעה שיש בו חסד הוא איש זקן מאפרים הגר בבנימין: "השלום לך כל מחסורך עלי". זה מזכיר את בועז המברך את הקוצרים לשלום, לידיהם, "יברכך ה'", אך בין הזקן לאנשי הגבעה אין כל קשר.

ח) בסיפור הפילגש בגבעה אין נוכחות אלוקית, הוא מאוזכר רק כאשר עונה האיש לזקן: "אל בית ה' אני הולך ואין איש מאסף אותי ביתה". יש כאן ניצול של שם ה' כדי לקבל מקום ללון. ואילו ברות ה' מעורב בטוב ורע: "מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'", "ה' עמכם", "ישלם ה' פועלך", "אלוקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" וכו'. רק בסיפור המלחמה והשבת בנימין לחיק העם מוזכר ה' כא-ל מלחמות וא-ל לאומי, אך לא כא-ל פרטי של האדם. רות לעומת זאת אומרת: "וה' ענה בי וש-די הרע לי". גם בעינוי ובעוני של ה' יש מענה אך בסיפור הגבעה יש רק "אין עונה" ואת פילגשו עינו.

ט) סיפור הצלתו של שבט בנימין מזכיר גם הוא את הקמת השם של מחלון ושל משפחת אלימלך: "כי נשבעו בני ישראל לאמור ארור נותן אשה לבנימין", גם האיש הפלוני-אלמוני טוען, "לא אוכל לגאול לי פן אשחית נחלתי". גאלת בנימין נעשית בדרך עקיפה ומתוחכמת על ידי חטיפת הנשים בכרמים, גם כאן הן נגאלות באופן פסיבי לעומת המעשה האקטיבי של רות לגאולתה. אמנם גם הדרך בה היא נוקטת בגורן, בטבע, במקום ובזמן לא שגרתי מזכיר את גאולתן של נשות בנימין.

י) בסיום הסיפור, שבט בנימין ניצל ממחיה, "ירושת פלטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל", ברות: "ביום קנותך השדה אשת המת, קנית להקים שם המת על נחלתו". אמנם גם בני בנימין נאלצים להתחתן עם נשים נכריות מבנות יבש-גלעד, ומהם יוצא שאול המלך, מול מוצאו של דוד המלך מרות המואביה.

בסיפור הפילגש אין חסד, אהבה, אין נאמנות ואין ברכה, גאולה, מציאת חן ואף לא הכרה, פקידה וזרע. כל אלו נחלת מגילת רות. בסיום סיפור הפילגש נאמר: "והעם נחם לבנימין כי עשה ה' פרץ בשבטי ישראל". ובסיום רות: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה".