להמשיך את קו הקיום

העוז לנקוט במהלכים בלתי מקובלים – בין בנות לוט, תמר ורות.

2007-05-13

ישנם מספר מקומות במקרא שבהם מוטעמים, אם כי בהצנע, קולותיהן של נשים שאינן רק מתייצבות מאחורי האיש, אלא הן הגיבורות, היוזמות והמתמרנות את הדרמה כולה. במגילת רות נוכחות הנשים בטקסט דומיננטית. הן עומדות בפני עצמן, חושפות דיוקן אישי, המייחד אותן בתוך עולם, שבו לגבר יש מעמד, כסף, ולנשים כמותן - ללא חסות גברית - אין משען. בכל זאת הספור הולך ונרקם כשהן שוזרות אותו ומקדמות אותו, בנחישות בלתי מתפשרת ובסיוע קודם חברתיים שנהגו באותה עת. רות ונעמי מצליחות לשמור על זקיפות קומתן כנשים, כשמטרתן היא להקים להן זרע, להיבנות, כדי להמשיך לשרוד, ובדרך משנית למצוא עוגן נפשי וכלכלי.

אין הן לבדן - מקבילות רבות לסיפורן ניתן למצוא אצל בנות לוט, הנבנות מאביהן, ואצל תמר, עשת ער, הנבנית מיהודה חמיה, שבדרכן למימוש מטרתן סיכנו את מוסריותן ולעיתים אף את חייהן בשל כך. את דמותה של רות אנו יכולים להבין כהיפוכו, ניגודו ואפילו "תיקונו" של המעשה המתואר בבראשית י"ט. במגילת רות מצוקת היעדר הזרע היא ממשית - לנעמי ולנחלתה לא היתה גאולה ללא נישואיה של רות. בעוד שאצל בנות לוט מצוקת העדר הזרע היא דמיונית. בנות לוט מניחות (שלא בצדק) כי "אבינו זקן,ואיש אין בארץ לבוא אלינו כדרך כל הארץ"+. הן תובעות את אביהן בעורמה, והוא - היודע כי החורבן מקומי בלבד - אינו מעמידן על טעותן. הניגוד הבולט בין מעשיה והנהגותיה של רות לבין מעשה בנות לוט, הדגשת צניעותה ואי-אנוכיותה של רות, מביאה את חז"ל לנקוט בגישה המוסרית הטוענת כי גרעיני הטוב והחסד הופיעו כבר בסדום על-ידי לוט, ובמידה מסוימת גם על ידי בנותיו, שרצו לבנות עולם חדש ואפילו בדרך של פריצות ועריות. המעשה שעשו אינו שלילי לחלוטין - הן תזכינה לתקומה בעתיד, ועל כן "מצאתי דוד עברי"+ - "היכן מצאתיו? בסדום".+ מקורות נוספים נוקטים בגישה זו; "לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שבשכר לילה אחת שקידמה בכירה לצעירה, זכתה וקידמה ארבע דורות למלכות".+ וכן: "שתי פרידות (גדולות) טובות יש לי - רות המואביה ונעמה העמונית".+

אנו מוצאים גישה זו של חז"ל במקומות רבים אחרים גם ביחס לעם ישראל. רק מתוך כור הייסורים, העוני והחטא - נוצר גרעינו של מלך המשיח.

צמידות לבית יעקב
רות למעשה, סוגרת ומשלימה מעגל שנפתח אי שם ו"גואלת" תכונות המצויות במואב. עם כל ההבדל בין עדינות הרמז של רות למעשה הבוטה של בנות לוט, יש דמיון ביוזמה שנוטלת האשה בשני המקרים להמשיך את קו הקיום,להמשיך את שלשלת הדורות.

גם תמר בוחרת בדרך התחבולה להשגת התכלית הראויה בעיניה: צמידותה לבית יעקב ולזרעו. מדברי רש"י ידועה לנו ההערכה הרבה, החיובית, למעשה תמר בשתי גרסותיו: פעם אחת נאמר ברש"י (ל"ט, א): "לשם שמים נתכוונה" ופעם אחרת מסביר רש"י את הכתוב,  "ותשב על פתח עיניים" (לח, יד) במלים "בפתחו של אברהם אבינו, שכל עיניים צופות לראותו" ומוסיפים חז"ל ואומרים: "על יד קברו של אברהם אבינו התפללה שיזמן לה איש מזרע אברהם כדי להעמיד בנים ממנו".+

המילים בהן מתברך בועז בסוף מגילת רות: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה" (רות ד, יב) מאוששות את החותמת התנכי"ת להערכה הברורה והמפורשת למעשיה של תמר. שלשלת היוחסין אינה מתחילה ביעקב או ביהודה אלא בפרץ בן תמר.

מהי מהותה של הדרך העקלקלה הזו אל הטוב הסופי? מדוע מקורותיו של המלך המשיח צריכים לבוא מתוך סחי ומאוס, מתוך מעשים  גבוליים כשל בנות לוט , תמר ואפילו רות? חז"ל מציעים מספר תשובות לבעיה זו:
אורו של משיח מפציע ועולה בבריאה בהיסח הדעת; "שלשה באים בהיסח הדעת, ואלו הן: משיח, מציאה ועקרב".+ אמנם בגמרא הכוונה על הגאולה העתידה, אך ניתן לפרש זאת גם על שורשו. הופעת הבלתי צפוי, מעידה על עיוורוננו ושטחיות ידיעותינו.

מחֲצִיפוּת צדקת אחת
מאמר נוסף מהזוהר מדגיש דווקא את התעוזה והחוצפה העומדים בשורש היווצרותו של המשיח: "מחצפותא דצדקת חדא נפקן כמה טבאן לעלמא ומאן היא? תמר".+ (מחציפותה של צדקת אחת באו כמה טובות לעולם ומי היא? תמר).

הרב קוק מחדד את הדברים: "החוצפה שבעקבתא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה וסוף שתגיע לה. כי עתידים ישראל להיות עומדים לפנים ממחיצתם של מלאכי השרת, ואלו שואלים להם מה פעל אל, מה חידוש יש בישיבה של מעלה".+

מכל הנאמר כאן משתמע כי כל סיפורי התורה על האבות ותולדותיהם, הנראים לנו יפים כפשוטם, אין סתרם כגילויים, וכך גם סיורן של נשים אלו, הנראים לנו ממבט ראשון כסוטים מדרכה של תורה ומדרך המוסר שלה. לעתים דווקא העוז לקחת מהלכים בלתי מקובלים מחוייב כדי להביא לגאולה.

וכדבריו היפים של הרב בכרך בספרו, אמה של מלכות: "הנה אור זה עולה ועבר ממערת סדום ומפתח עיניים אשר על דרך תמנתה, ומגורנו של בועז, וכך הוא ממשיך עד ישי, עד דוד ועד שלמה, הלא כי במשעולי חסדים נעלמים, אשר אך לנו נגלו בחטאת, באלה עלו ובאו בנות לאומים לגבול ישראל".

ל'סבתות' של דוד היו מניעים שונים בעשותן מעשים חריגים כדי להמשיך את השושלת המשפחתית הבעייתית משהו. הנשים האמיצות הללו, חז"ל מוצאים חוט מקשר ביניהם; "שהיו אורגות אורו של משיח". עשו ככל שביכולתן כדי להידבק במשפחת יהודה, בהכרה פנימית שמהן עשוי לצמוח גואלן של ישראל. אך התבוננות דקדקנית בפשוטו של מקרא תלמדנו שלכולן היה מניע אנושי בעיקרו: דאגה לחברה ולהמשכיותה. מין ניצוץ של חסד לגורל האנושות, מבלי להתעלם מגורלן הן, חיפוש של עוגן כלכלי על כל הכרוך בכך ומעל לכל ספק, הכמיהה הטבעית לילד, העומדת במרכז ההוויה הנשית. זו הדריכה גם את הנשם האמיצות הללו, אשה, אשה ודרכה אל הגשמת אימהותה.