הקשר בין כלה וחמותה, אלמנה וגואל, המאמין והאל נפרש  במגילת רות כמיזוג מופלא וחריג בין אהבה לחובה.

מגילת רות הוא ניסיון הרואי למזג יחדיו אהבה רומנטית עם מוסד השידוך המשפחתי: שני תהליכים  אשר חיבורם במציאות הוא בד"כ פתטי אם לא הרה אסון.  רק בתנ"ך, בספר שמסתיים בקרשנדו האדיר של הגניאולוגיה של דוד המלך, נוצרת שלמות חד- פעמית במיזוג של שתי התופעות הללו שמטבען פשוט סותרות זו את זו.

רות מגיעה במקרה (ויקר מקרה) אל שדה בועז ומלקטת שם. בועז, הגבר המבוגר יחסית (הסובבים אותו הם תמיד "נערים"), בעל הנכסים והאדמות מבחין בה במבט ראשון ומיד שואל עליה "למי הנערה הזאת?"  הנער הנשאל עונה וגם מוסיף הערה אמפטית "ועד עתה זה שבתה הביתה מעט".מיד לאחר שבועז עושה את הקישור בין הנערה ששבתה את תשומת לבו לבין הדמות ששמע עליה  זה כבר מתגלה אופיו הגברי והנדיב:  בשורה ארוכה של פעולות נחשף הרצון להיטיב ודווקא עם רות. הוא מקרב אותה בעדינות: "אל תלכי ללקט בשדה אחר" (במלים אחרות: הישארי כאן. מעין געגוע מוקדם:  אל תלכי למקום אחר. אל תיעלמי). הוא מנחה אותה בנורמות ההתנהגות של המקום: "וכה תדבקין עם נערותי".  הוא מפלה אותה לטובה: "וצמית והלכת אל הכלים ושתית"  אין היא צריכה לחשוש מתגרת ידם או לשונם של הנערים כי "הלוא צוויתי את הנערים לבלתי נגעך". ואח"כ - הלחם הטבול בחומץ שהוא בעצמו צובט לה מהקלי.  והרשות ללקוט בין העומרים. וההוראות לנערים להשיל לה עוד ועוד.  כל העובדות הללו מצטברות לאטמוספירה  של נדיבות אין קץ, של התחשבות ועדינות.

אנו קוראים את המגילה שנה אחרי שנה. אנו עומדים מול סיפור האהבה העדין הזה ואנחנו עיוורים לו. אנחנו עיוורים כי גם בחיים שלנו אין לנו הכרות אמיתית עם אהבה. ואם, אכן, צריך לעשות הכרות - כאן הוא כנראה, המקום המתאים.  צריך לחבר את מה שבועז עושה ומקרין לרות: הרצון שהיא תמיד תהיה בקרבתו,  החרדה מפני האפשרות שחוסר ההתמצאות שלה בנורמות של המקום יביאו אותה חלילה לידי התבזות, הנדיבות הפיזית, ההתחשבות, ההתפעלות מהעצמה הרוחנית שהיא מפגינה -  הצירוף של כל אילו משמעו אהבה. 

רות נדהמת מהנדיבות הזאת: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואני נכריה?" בתשובתו של בועז יש כבר רובד נוסף של עומק.  לא רק אנחנו, ולא רק דורי דורות מאז המגילה נדהמו והתרגשו עד עומק לבם מהמלים החזקות כל כך של רות: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי".  גם בועז נדהם מהן. בלי לדעת יצרה רות מציאות חדשה - לא הקטגוריה של "העם הנבחר" אלא של "האדם הבוחר".  היא - שלא נולדה לעם שאלקים בחר בו  בוחרת להצטרף לעם הזה.  והיא עצמה מודיעה  בכך על נוכחותה - אני כאן להיות אתכם. 

זאת נוכחות חזקה מאד ובועז ער לכך:  "הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך...." מה עשתה רות "את חמותה"? רות דבקה בחמותה - "כי המוות יפריד ביני ובינך"  אומר הכתוב מפיה. הקלה היא בעיניכם שכלה דבקה בחמותה?  הנוכחות של החמות שקדמה לכלה ביחסים עם הבעל וקשרה עמו אינסוף קשרים מהווה איום לכלה.  רוב הכלות סוברות בטעות שהן צריכות ל"בטל" את קיומה של החמות, בד"כ ע"י ביטול דעותיה או ביקורת עליה, או לעג לחולשותיה.  רק כלה חזקה מאד מבינה שקבלת החמות היא העצמה שלה. שברגע שהיא אומרת "כן" לחמות היא גם אומרת  "כן" לעצמה. 

זאת נקודה קשה.  גם מבחינה תיאורטית אבל בעיקר בחיים.   האם קבלת החמות קיימת רק כאשר הכלה בטוחה בעצמה ובכוחותיה וחזקה באמת? אם כך זה מצב אמפירי בלבד שקורה או לא קורה במציאות. ויכול להיות שהוא גם תהליך של גדילה:  במשך השנים צוברת הכלה כוח בפעילותה ויחסיה המשפחתיים באופן שמאפשר לה קבלה בלב שלם של החמות.  אני רוצה לטעון שקיים גם קיצור דרך.  שניתן לפתור באיבחת חרב את הקשר הגורדי שביחסי הכלה וחמותה. גם הכלה המאוימת יכולה לכונן קונסטיטוציה נפשית של קבלה ועצם הקונסטיטוציה הזאת יוצרת בה את הכוחות שהיא חושבת שאין לה. בבת אחת נעלמים כל הפחדים והחרדות בהם היא משקיעה אנרגיה כה רבה ולריק, ופתאום יש גם  יכולת לקבל מהחמות משהו - כל "משהו".

בספר רות הכלה מקבלת מהחמות משהו נדיר באיכותו:  היא מקבלת אישה חכמה מאד שמבינה אותה, אוהבת אותה ודואגת לשלומה בכל המובנים. מהרגע שבו נעמי רואה "כי מתאמצת היא" אין יותר מחסומים בין השתיים, והן זוג או צוות בלתי נפרד.

בועז, כאמור מכיר את רות מהרגע הראשון. אך הוא אינו מטריח.  רות דבקה בנערותיו והוא כאילו נעלם מהתמונה, והסיבה היא - כפי שנראה אח"כ - שבועז יודע כי יש גואל קרוב ממנו. בצד הנדיבות הספונטנית מלאת האהבה שראינו קודם יש בבועז גם יושר מוחלט שמונע ממנו לעשות משהו שלא כשורה.

אבל מגיע הזמן שבו רות, בהנחיית ובהכוונת נעמי, מביאה את בועז להבנה שהוא אינו יכול יותר לשים את עצמו בצד. נעמי "מבקשת לרות מנוח". איזו תובנה פסיכולוגית עמוקה יש במלים האלו. רות עשתה את הצעד האקזיסטנציאלי החשוב ביותר בחייו של האדם: היא קיבלה עליה את האלוקים.  היא בחרה ב- "עמך עמי ואלוקיך אלוקי".  זה האקט החשוב ביותר בחייו של האדם משום שבלעדיו האדם אינו חי.  בעמידה מול האלוקים נוצר האדם.  ויחד עם האדם נוצר הכוח או האנרגיה שמניעים אותו קדימה לאורך כל החיים.  שהופכים אותו במובן המרכזי ביותר  ל"חי הנושא את עצמו"  ל"מספיק לעצמו".   זאת אומרת, לרות יש כבר תשובה על השאלה הקרדינאלית שמציקה לכל אדם: האם אני בכלל קיים? האם אני חי? 

נקודה זו דורשת הסבר.  האם האתיאיסט אינו חי משום שהוא "לא עומד בפני האלוקים".  יותר נכון יהיה לדמותו לאדם רדום.  וזאת הסיבה שהוא שואל את עצמו האם אין כל זה בגדר אשליה, אילוזיה וחלום. העקירה מתוך התרדמה נוצרת על ידי קריאה. קריאתו של אלוקים לאברהם "לך לך"  הוציאה את אברהם מתרדמתו, מהתמזגות עם כלל אמורפי, נטול גבולות ואמבי והפכה אותו ליצור ספציפי שפונים אליו ובמיוחד אליו במישרין, וקוראים בשמו.   תשובתו של אברהם: "הנני" כוללת בתוכה גם "כן" וגם "אני כאן".  אפשר לדמות את זה באופן ויזואלי  ולחוש את נעיצת הרגליים באדמה.  נעיצת רגליים  שאומרת: אני ער לגמרי. אני כאן באופן החזק ביותר.  זה לא חלום.

נוכחות חלקית קיימת במישור היחסים האנושי,  בכל יחס אנושי שבו אדם נמצא עבור השני. וברור לכולנו שהיא קודמת מבחינה התפתחותית של גדילת האדם לעמידה בפני האלוקים. ואעפ"כ, מבחינה קוסמית העמידה מול האלוקים קודמת, משום שזו עמידה מול המוחלט.ועמידה מול המוחלט מאצילה על כל תחומי החיים.  הסיבה המיידית לכך היא באיזשהו מובן אפילו פרוזאית:  בין אדם לרעהו, אפילו במצב של אמפתיה עילאית, קיים פער שאינו ניתן לגישור.

בפילוסופיה מכונה פער זה בעיית  ה- "Other Minds " .  (ז.א.  מכיוון שלעולם אין אתה יודע בוודאות מוחלטת את מחשבותיו של הזולת. והוא אינו יכול לרדת, באופן עקרוני, לסוף דעתך, הנוכחות של האחד עבור השני היא חלקית בלבד. היא יכולה להיות ממשית מבחינה אקזיסטנציאלית אבל לא וודאית מבחינה קוגניטיבית.)  בין האדם לבין אלוקים לא קיים הפער הזה.  כי ה' בוחן כליות ולב.   וכשהאדם "עומד" מולו זה דבר וודאי לחלוטין.   זאת המשמעות  של הכוח שמניע אותך קדימה ושל הפסוק: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".  באדם דבקה חיות חזקה יותר בגלל ההדבקות בה'.

אנו רואים מתוך המגילה את נוכחותה של רות במישור האנושי ובממד הקוסמי.  היא דבקה בנעמי ולא נוטשת אותה. והיא מקבלת עליה את אלוקי אברהם.    בשני המישורים היא נמצאת גם בלי קריאה.  כביכול צעדה צעד נוסף קדימה מעבר למה שהיה קודם לכן: אני כאן גם בלי שתקראו לי כי אני בוחרת בזה.

אי אפשר שתהיה "התייצבות" כזאת בלא שיקדים לה שלב ההיענות של אברהם.  שכן האדם יכול להמציא הרבה דברים. הוא יכול להמציא פסילים, בובות, תרפים, רוחות מתים, רוחות לעצמים חומריים, אך הוא לא יכול להמציא את אלוקים.  ולכן אלוקים מתגלה לאברהם ומתגלה לעם ישראל.  רק לאחר שהאדם עבר את ההתגלות ההיסטורית, הוא יכול ל"הציב" את עצמו מול האלוקים גם בלי שאלוקים פונה אליו.

לא במקרה אישה היא זו שנותנת לנו את המופת להתנהגות בעולם שבו אלוקים לא קורא לאדם. האם נוכחת תמיד בשביל בר בטנה.   מצד אחד זאת הענות לקריאה לטנטית - מטפורית (וכמובן במציאות קריאה מפורשת לחלוטין) של התינוק לאמו.  אך מצד שני יש כאן דימוי אנושי ליחס שבין אלוקים לאדם.  וזהו מקור הכוח של האישה,  כאילו חלק מהגדרתה הוא נוכחות מתמדת.

אנו חוזרים לרות ו"אין לה מנוח". זאת לא שאלה של פרנסה.  ולא של אמצעי מחייה, ולא של תחושת הקיום האנושי כאדם.  כל אילו באו, כפי שראינו, על תיקונם. למרות כל מה שנאמר למעלה - אין לה מנוח. ונעמי מתייסרת אתה ומכוונת אותה להכרעה אמיצה נוספת: להגיד לבועז: "ופרשת כנפיך על אמתך".  כביכול: "אתה אמרת לי: "ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו". ועכשיו הגיע הזמן של "ופרשת כנפיך על אמתך". "יש גואל קרוב ממני" אומר בועז.  מבחינת היחסים המשפחתיים השידוך צריך להיות בין רות ובין טוב (הגואל הקרוב יותר). ובועז כאמור, אינו מסוגל לעשות משהו שאינו הגון  ולשבש את הסדר המשפחתי הנכון. וכאן אנו נכנסים לדרמה המותחת של הספור.  טוב מאיים על האהבה הרומנטית והמקסימה שבין רות ובועז.   מבחינת ההתאמה ביניהם הוא האיש הלא נכון.  ואוי ואבוי מה יקרה אם הוא פתאום ייכנס ביניהם.

למחרת היום עובר הגואל. בועז מזמין אותו: "שבה פה פלוני אלמוני" (השם לא מוזכר. עד כדי כך לא רוצים אפילו לזכור אותו).  "וייקח (בועז) עשרה אנשים מזקני העיר" והוא מעמיד מעין בית דין.  (כפי שאבחנה נעמי בדייקנות: "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום"). בועז הוא אמנם ישר "כמו סרגל".  אבל "במלחמה כמו במלחמה" - הוא גם קצת ערמומי. בועז מציע לגואל as a matter of fact   לגאול את רות והגואל עונה בתמימות:  "אני אגאל". ואז מכניס בועז את ה- catch   שיבריח אותו: "שם נחלתך יהיה על שם המת".   את זה כבר אין הגואל יכול לעשות. הוא לא אוהב את רות והנחלה והכסף שלו חשובים לו יותר ממנה. כל הקוראים נושמים לרווחה ביחד עם בועז ורות ונעמי.   ב"ה זה נגמר.   עכשיו יש התאמה מוחלטת. בועז הוא הגואל והוא הבן זוג האמיתי של רות.

בועז נכנס בין שתי נשים הדבקות זו בזו. אך הוא לא מפריד ביניהן.  בעולם שבו כלה וחמות דבקות אחת בשניה הגבר רק מוסיף ולא גורע.  גם השכנות חוזרות  ומבשרות על הולדת הבן ונעמי לוקחת על עצמה  תפקיד חשוב מאד  "ותיקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאומנת".

שני "חוטים" מתלכדים בהולדתו של דוד:  הצד הפרימורדיאלי - קשר הדם (לפי הגדרתו של בויארין) - דהיינו השושלת הביולוגית מיהודה ועד בועז.  והצד  הרוחני של הבחירה - בחירתה של רות לעבוד את ה'.    דווקא האישה, הנתפשת בדרך כלל כמגלמת את הצד הביולוגי של המשכיות הדורות מבטאת כאן את האספקט הרוחני.  אך גם בועז מלכד בפעולותיו את הצד של הגאולה המשפחתית - שנובעת מקשר ביולוגי, ביחד עם הבחירה הרוחנית - המסירות לרות,  שמתגלה בנכונות לגאלה גם במחיר הוויתור על קריאת הנחלה בשמו.   

העדפת הרוחני על פני הקשר הפרימורדיאלי אנו מוצאים הן אצל אברהם שמופקע מהיחס המשפחתי הקודם שלו באמצעות עבודת ה',  והן אצל חנה אשר מקדישה את בנה לה'.ושמואל הנביא סוגר מעגל זה בענותו לה' - כפי שענה אברהם - "הנני".

אנו מגיעים כאן לפינאלה האפית רחבת הנשימה  של "פרץ הוליד את חצרון וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב... "  עד ל - "ועבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד".   אנו צריכים להגיע אל השלמות של המלך דוד.  אך שלמות זו מושגת רק אם כל צעד קודם ייעשה כמו שצריך. וזה מוגש לנו במגילה הזאת במגע של קסם.

תודה לחוה ליאון שקראה והוסיפה הערות חשובות