"?הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו"

עבור דמויות התנ"ך הליכה היא משמעותית לא פחות מהיעד הסופי, ואולי אף יותר.

2007-05-17

בין היעדים השונים, בין התחנות השונות בחיינו מחברת הליכה: ארוע שאינו ארוע, ניטראלית, שכל כולה חיבורים וצירופים.  לרוב איננו חושבים עליה כלל, לעיתים דואגים שהיא תהיה קצרה ונטולת משמעות ככל שניתן, שלא תכביד, שלא תתבע לעצמה את משאבינו הפנימיים.  האם כך הלכנו תמיד?  שמא פעם הייתה הליכתנו שונה, משמעותית בכל אחד מצעדיה?  ניתן לבחון את השאלה הזאת דרך מקורות רבים, ואנחנו נתהלך לנו בנחת בתוך הטקסטים שיכינו אותנו לקראת חג השבועות. 

כעת אנו מתקרבים אל סיומה של אחת ההליכות שיש לנו בתורה, הליכה שהיא בת חמישים צעדים, המחברת בין אותו לילה גורלי, אשר בו התעוררנו מבוהלים ונדרשנו לצאת מיד אל הלא נודע, לבין אותו בוקר גורלי אשר בו נדרשנו לקבל על עצמנו את זהותנו שאין נוקשה ממנה (ולכן גם אין קשי עורף מאיתנו). 

עמלנו על ההליכה הזאת קשות: ספרנו כל צעד, אף ברכנו על עשייתו, הזכרנו כל צעד לעצמנו ערב ובוקר, ואוי לה למי שפסעה אותו בהיסח דעת, כמובן מאליו, כלאחר יד.  הכרזנו על עשיית כל צעד קבל עם ועדה, ואף עיטרנו לו כתרים: חסד של הוד, נצח של תפארת...  וכל זה - בניגוד להרגלנו, לחיי השיגרה שלנו, אשר בהם אנו הולכים רק כדי להגיע, לא סופרים ולא מונים, לא מברכים על צעדים ולא מעטרים אותם בעיטורים. 

בפרק זמן הזה לומדים אנו אודות הליכה דברים חדשים, דברים שכדאי לזכור גם ביומיום: "מה נאה צעד זה, מה נאה פסיעה זו".

ב"מגילת רות" הולכות רות ונעמי ושבות לבית לחם.  בשיחה המרגשת שבתחילת הספר נעמי מבקשת לשכנע את כלותיה לחזור אל ביתן בארץ מואב.  בדרך כלל עיוננו נתון באופן בלעדי למשפט הידוע של רות "עמך עמי ואלהיך אלהי".  הפעם ננסה להקשיב אל משהו שנראה מובן מאליו, אל קצב המילים, גם אם הן נראות סתמיות, ניטראליות, לא מהותיות (לעומת הצהרת הנאמנות שנמצאת כאן).  כמו קצב צעדים, כמו פעימות לב של שלוש נשים בודדות, שעוד מעט תישארנה שתי נשים בודדות, חוזרים על עצמם לאורך הפיסקה הפעלים "ללכת", "לשוב", "לבוא":

(ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂה {יַעַשׂ} יְהֹוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי: ...  (י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ:  (יא) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים:  (יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים:  (יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהֹוָה:  (יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ:  (טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ:  (טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:  (יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:  (יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ:  (יט) וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי: (רות א')

כיווני ההליכה אינם ברורים כאן: נעמי מבקשת שילכו אישה לבית אימה; רות לכאורה מקבלת את דבריה, אך מסייגת אותם - אלך, אבל אל אשר תלכי.  גם כיוון של שִׁיבה לא לגמרי ברור כאן: כבר העירו חז"ל על כך שאף בדבר שִׁיבה לא חלקה רות על נעמי - אמרה נעמי "שובי", ורות אכן "שבה עם נעמי משדה מואב".  אותה הליכה סתמית יכולה להפוך עזיבה לשִׁיבה, גם בהווה וגם בעבר: בדמותה של רות חוזר לוט "ההולך את אברם" דרך התלאות של "לך לך", אך הנפרד ממנו בהמשך, אל אברהם "המתהלך" תמיד.  דרך הליכה מבררת רות לעצמה מהי שִׁיבה אמיתית.  רות "מתאמצת ללכת", וכל השאר היא מוכנה לשלם בתור מחיר של ההליכה הזאת: להגיע אל עם נכר, אל אלהים זר ולא מוכר, לחיות ולהיקבר בארץ לא לה.  בסופו של דבר המחיר הופך להיות שכר על פועלה.

נדמה כי עבור דמויות התנ"ך הליכה היא משמעותית לא פחות מהיעד הסופי, ואולי אף יותר.  ואם הזכרנו את חמישים הצעדים שאנו עושים שנה שנה, צעדים שיסתיימו יחד עם צעדיה של רות ונעמי במגילה, כדאי שניזכר גם במגילה שממנה התחלנו את הליכתנו:

(י) עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:  (יא) כִּי הִנֵּה הַסְּתָו {הַסְּתָיו} עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: ...  (יג) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָכְי {לָךְ} רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ: ... (יז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר:  (שה"ש ב')

ההליכה הזאת עוד יותר פלאית.  גם כאן הליכה, אשר משקפת התפתחות ושינוי בטבע, היא העיקר, ואילו המטרה לא מוזכרת כלל.  אלא שכאן הכיוון הוא הפוך.  "לכי לך" מפציר הדוד, במקום "בואי אליי".  "סוב" מבקשת הרעיה במקום "שוב".  בהליכה, באהבה, בעבודת הבורא אין כיוון אחד ודאי וחד משמעי.  אלוהות היא לעולם מפתיעה. 

גם כשמגילת רות מגיעה אל הסיום האופטימי שלה, במדרשי חז"ל ההליכה ממשיכה בלי לפסוק אף לרגע, ללא מנוחה וללא מרגוע.  בפרק האחרון של מגילת רות, לאחר החתונה המרגשת וההריון הבריא, לפתע נעלמים כמעט כל הגיבורים.  רות איננה, גם בועז, הזקנים שרק לפני כמה פסוקים ברכו את החתן הטרי - נדמו, ונראה כי לא נשאר אף אחד מלבד נעמי, השכנות והתינוק עם השם המוזר "עובד".  המדרש מנדב לנו מידע לא ייאמן: "ויקח בועז את רות.  אמרו: אותו הלילה שבא עליה מת" (מדרש זוטא רות פ"ד).  רשאים אנו להבין את המדרש לא כקביעת מותו של בועז, אלא כהמשך הליכתה של רות.  "סוב, דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים על הרי בתר", "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך".  ההליכה זו של רות ממשיכה בדורות הבאים, בדורו של דוד, וגם לאחר מכן.  בתור תלמידה נאמנה של שרה ואברהם, רות הפנימה היטב את השיעור של לך לך - הליכה לשם הליכה.