בלו-סימיון פיינרו הוא ללא ספק אמן ה"יידישקייט" הקנוני ביותר באמנות המקומית.[1] במיצב "הכנסת כלה"[2] הוא צועד צעד נוסף, ויוצר קישור עדין בין המסורת היהודית למיתוסי יסוד של התרבות המערבית. לדידו, שניהם גם יחד מבנים את השיח המקומי. השילוב הוויזואלי והרעיוני בין המיתולוגיה היוונית לקבלה היהודית מלמד אותנו דבר מה על שורשי התרבות שלנו, תרבות שטבועים בה מיתוסים ותפיסות ששורשיהן נטועים בתרבות היוונית מחד ובתרבות היהודית מאידך. כדרכו, פיינרו מחבר בין הטרנסצנדנטי ליומיומי. לדבריו קשר הדוק זה ליווה את המסורת היהודית מימים ימימה, בעוד  שהתרבות המערבית הדחיקה חיבור זה. פיינרו  שב ומחדש את התפיסה היהודית הישנה הזו.

בכניסה לחלל המיצב תלה האמן יריעת בד לבנה שבמרכזה כיס מלא אדמה. מאחורי יריעת הבד הוצבה מנורת ניאון כחולה שהותכה לצורת האות העברית "ש" ומאזכרת את שם האל "שדי" שמופיע על מזוזות מסורתיות. השתקפות אור הפלורוסנט מבעד לבד הלבן יוצר מבע של הילה ורוחניות שהיא תמה המאפיינת את רוב  עבודותיו של פיינרו.

על רצפת החלל הקטן פיזר האמן עשרות מטבעות זהובות של עשר אגורות. המבקרים אינם יכולים להימנע מאינטראקציה ישירה עם המטבעות. הם  דורכים, מערבלים  ומפזרים אותם, גם  בלא משים.

שם המיצב "הכנסת כלה" והבד הלבן מכוונים לעבר טקסי נישואין שמסורת הקבלה  גואלת מהעולם הקונקרטי לעבר ביטוי של יחסי אלוהים ואדם. המושג "תיקון" בספר הזהר משמש במובן של "התקנה" (כמו התקנת דרייבר במחשב). התיקון הוא למעשה  שכלול, השלמת הפגום וריפוי המכינים את הכלה לקראת איחודה עם החתן. יחסים מטפוריים אלה בין אלוהים ואדם תוארו כזיווג  ברוטאלי כבר בספרות המקראית:  "ואנוכי בעלתי בך",  שם ירמיהו  בפי האל כביטוי לברית בין אלוהים לכנסת ישראל (ירמיהו ל"א, ל"א-ל"ו).  בדומה, התפילה נתפסה בחסידות כאקט מיני ותוארה במונחים פורנוגראפיים: "התפילה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחילת הזיווג (יש) נענוע, כן צריך לנענע עצמו בתפילה בהתחלתה..."  (ישעיהו מדינוביץ (עורך), צוואת ריב"ש, קראקוב, תרנ"ט).

האינטראקציה בין המטבעות הזהובות לבין המבקרים במיצב מהדהדת אקט מיני של זיווג  ממסורת אחרת, המסורת היוונית שבבסיס התפיסה המערבית. במיתוס של זאוס ודניאה חודר זאוס אל דניאה בדמות ממטר זהב. מיתוס זה תואר באמנות בצורת טיפות,  מעין גשם של זהב שיורד על  דניאה. אמנים רבים יצרו ווריאצייות אמנותיות  לסיפור זה.  חומר וצורה (ששימשו בעבר כמאפינים של של הזכר והנקבה) מתפלשים כאן זה בזו.

בחול שמילא פיינרו בכיס יריעת הבד הלבנה תקע אחד המבקרים מטבע משלל המטבעות המפוזרים שם. כך נוצר מפגש ממשי בין "חומר" (אדמה) ו"צורה" (המטבע), ממש כמו במיתוס דניאה היווני ובאיחוד הקבלי-יהודי.

האמן יוצר חיבור אסוציאטיבי בין הרוח לגשם ובין המופשט לקונקרטי, חיבור שמקבל ביטוי בהסמכתו של ייצוג האור הרוחני למטבעות כסף גשמיות. חיבור זה  מהדהד בהקשר של "הכנסת כלה" גם לעבר התובנה שמאז ומעולם נישואין היו בראש ובראשונה הסכם ממוני קונקרטי ולא רק טקס איחוד רוחני. הנישואין היהודיים הוגדרו כ"קניין" ונדונו במונחים משפטים המתאימים לרובריקה  זו. בנוסף, במרכז טקס הנישואין היהודי עומדת קריאת הכתובה, שהיא הסכם ממוני בין החתן לכלה. גם המתנות שנותנים האורחים בחתונה נדונו כשאר דיני ממונות: "כשנושא אדם אשה, דרך שרעיו ומיודעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה. ואלו המעות נקראים "שושבינות". ו"שושבינות" זו אינה מתנה גמורה, שלא שלח לו זה, אלא שאם ישא הוא אשה יחזור וישלח לו, כמו ששלח לו. לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו ה'שושבינות' הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו..." (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ס'). בעקבות זאת התפתח מנהג של רישום סכום הכסף שהביא כל אחד מהאורחים  בחתונה. מנהג זה תואר ביצירה מפורסמת של האמן הצרפתי איז'אן דלקרוא "חתונה יהודית במרקו" מהשנים 1841-1837.

אם כן, פיינרו מיטיב לסמן כמיהה וארוטיקה באמצעים לא ארוטיים בעליל, ומשלב את הגבוה והנמוך, והרוחני והגשמי במיצב קוהרנטי שמעלה הרהורים בדבר השורשים המורכבים והמיתוסים השונים שמהווים את התשתית לתרבותנו.

דוד שפרבר הוא חוקר אמנות ואוצר במרכז ליבר לאמנות בבר אילן

[1] פיינרו נחשב ללא ספק אמן ה"יידישקייט" הקנוני ביותר באמנות המקומית כאמור. מאידך לא פעם עולה הטענה שעבודתו למעשה אינה נסמכת על עולם או מחשבה  יהודית מובחנת  אלא היא יצירה עכשווית מינמליסטית לרוב ונקייה, ויותר משהיא קשורה ליהדות היא מתקשרת לעולם מערבי מודרניסטי ולתפיסה נוצרית מובהקת.

אלא שלדעתי, הטענות לכאן ולכאן אינן מוליכת לשום מקום. העיון בשיח  הזה מחדד את חוסר התוחלת שבו - זהו דיון עקר ולא מפרה.  דומני שראוי לזנוח את השיח  סביב ה"אמנות יהודית" כקטגוריה  מהותנית, ולהמירו  בדיבור סוביקטיבי שמתייחס להתבוננות, לקריאה  ולכתיבה על   היצירות.  בהתאם לכך המונח  "אמנות בהקשר היהודי יחליף את המושג הקלאסי "אמנות יהודית".