אימהות יחידאיות

רינה, שרה, דבורה ויהודית הן ארבע נשים יחידאיות. משותף להן החיפוש ממושך ומתסכל אחר בן-זוג, ותחושה מצטברת של השפלות. המודעות לשעון הביולוגי המתקתק, הביאה אותן  לרעיון ולצורך לעשות דבר. ארבעתן בדקו את ההיבטים ההלכתיים, כל אחת מהן נקטה בפתרון שונה. 

2009-05-21

הערה: נקבנו רק בשמן הפרטי של המרואיינות, כדי להגן על פרטיותן. מבחינתן, הן לא מסתירות ולא מתביישות

מבוא

נושא אמהות דתיות יחידאיות עובר שינוי תודעתי מהיר יחסית[2]. לפני עשר שנים ילדה 'אפרת', רווקה, את בכורה, וסיפורה הוצג בספר "סדר נשים"[3] של עמיה ליבליך כדוגמא לבחורה דתיה שנקטה בצעד חריג בתוך החברה שלה.  בניגוד להיום, לשאלתי: "איך הסביבה מקבלת את זה" משיבה רינה, אם לשתי בנות: " השאלה הזו היא  'פאסה'. התופעה מוכרת כמעט בכל  יישוב דתי . "אני לא מעניינת אף אחד" היא מוסיפה, " אחרי הקוריוז החד פעמי כל אחד עסוק בענייניו".

בעשר השנים שחלפו הנושא היה פעיל בשטח. היה ידוע שיש פתרונות שמכשירים את המעשה בדיעבד, אך זה נחשב ל"מידע הלכתי חסוי". עד שהרב שרלו כתב את הדברים בתשובה לשאלה, והעלה את קצפם של רבנים אחדים בכנס צוהר האחרון.

הרב יעקב אריאל, נשיא 'צוהר'  והרב נחום רבינוביץ' הכריזו שם שאמהוּת יחידאית היא 'אכזריות' 'אנוכיות'  'הולדת יתום מלכתחילה' ואינם לרצון ההלכה.

הנושא הוא בהחלט לא פשוט ויש צדדים לכאן ולכאן. בכל זאת יש משהו ביזארי בגינוי כל כך גורף בשם ההלכה, כאשר כל בר-דעת יודע שיש אפשרות הלכתית, ושהנושא מורכב. בפועל הציבור אוטונומי בגישתו המוסרית והרגשית. גם אם יש הסתייגות, בסופו של דבר בקהילותיהן זכו הנשים לאמפתיה, להערכה על כך שילדו בלי לוותר על זהותן הדתית, יש הבנה לרצון לאמהוּת, והערכה לעצמאות כלכלית ואישית של נשים.

אנו מביאים את סיפורן האישי של ארבע נשים יחידאיות, ללא התערבות למעט תיקוני לשון. יש נושאים המשותפים לכולן: חיפוש ממושך ומתסכל אחר בן-זוג, ותחושה מצטברת של השפלה. המודעות לשעון הביולוגי המתקתק, ומה שלא יעשו כעת, לא ניתן יהיה לעשות במועד אחר. ארבעתן בדקו את ההיבטים ההלכתיים, אך במפתיע כל אחת מהן נקטה בפתרון שונה.

מקורות התמיכה והפרנסה - משתנים מאחת לרעותה. תגובת הסביבה - לא זהה. אצל שרה, החוזרת בתשובה, עד שהבטן נראתה לעין  קיבלה תמיכה, ולאחר מכן הוחרמה, דבורה, רינה ויהודית התלבטו, שמעו בשלב הראשון לא מעט התנגדויות, אך כשההריון החל לבלוט לעין, הן זכו לאהדה רבה.

אף אחת מהנשים איתן דיברתי לא ראו בדרך זו את דרך המלך. כולן היו רוצות להתחתן, כולן חושבות שהאידיאל הוא אמא אבא וילד, אך רק כשהדברים לא הסתייעו, והן הגיעו לגיל מתקדם - הן בחרו באמהוּת.

 רינה

"הקול שלי מופנה לנשים בגיל 35 פלוס: לא להשתהות יותר מידי עם האמונה והתפילה. לעשות משהו. כי יגיע גיל שזה יהיה בלתי אפשרי. יש גיל להורות ואמהות. אין חלילה קריאה נגד נישואין, מי שלא התחתנה - לא לחכות יותר מידי".

"שלום זאת רינה. אם אני לא עונה סימן שאני או מניקה או מחליפה חיתולים. אז תיאזרו בהרבה סבלנות ותשאירו הודעה טובה.  ביי", כך נשמעת ההודעה של רינה, אם יחידאית לשתי בנות, אחת בת 6 ואחת עוד יומיים בת שנה. רינה היא עובדת סוציאלית, גרה ביישוב קהילתי דתי.  היא מספרת: התחלתי טיפולים בגיל 32. לקח לי כמה זמן, ובגיל 35 ילדתי את בתי הראשונה.

מה הניע אותך לצאת למסע הזה ?

אחרי 10 שנים של ניסיונות לעבור במסלול השידוכים הקלאסי: פגישות, דייטים, ראיתי שזה מביא אותי למקומות לא טובים. לצאת פעם אחר פעם עם בחורים, ולעבור חוויות משפילות, זה הפך לבעיה מעיקה, והייתי מוכרחה לעשות משהו כדי להמשיך הלאה.

לא הייתי בין החלוצות. תמיד יש את האחת או שתיים לפנייך. יכול להיות שאם הייתי חיה לפני 30 שנה זאת לא הייתה אופציה. בהתחלת הדרך הקמנו קבוצת תמיכה כדי ליצור רשת של כל האמהות ולעזור. כעת באופן מעשי הרשת לא פועלת כי המספרים עלו מאוד. כל הזמן אני שומעת על עוד נשים שהחליטו להביא ילד, יש גם כאלה שבוחרות לאמץ ילד.

אצל רובנו בשלב מסוים החלק הדומיננטי זה האמהוּת עצמה ולא החד-הוריות. המשותף הוא לא "שאין לי בעל" אלא "שיש לי ילדים". בין האמהות נוצרת מערכת תמיכה, והחברויות הן בדרך כלל לפי גיל הילדים. אבל בל"ג בעומר הייתי במדורה שכמעט כולן היו אמהות יחידאיות.

איך פעלת מבחינת ההלכה?

השלב הראשון היה שלי, עם עצמי, לראות אם זה משהו שאני יכולה ורוצה. זה היה שלב מהיר. מרגע שזה עלה כאופציה והיה ברור לי שזה אפשרי, ואז באמת רציתי לבדוק אם גם מבחינה הלכתית זה אפשרי. ואז יצאתי לדרך. אני אדם פרקטי. בכל דבר צריך גם סייעתא דשמייא, גם בזה.

כשקיבלתי על עצמי, פניתי לרב, והוא אמר שזה מותר ואפשרי, רצוי שיהיה מזרע של נוכרי. אח"כ הלכתי לרב נוסף שנתן לי להבין שהדבר הזה מותר. החלק המורכב הוא לעבור את הטיפולים. לפעמים הטיפולים קשים וצריך תמיכה ומקום שבו אפשר להיעזר. התגובה הנפוצה היא: "כל הכבוד שעברת את הטיפולים למרות שאת לבד". אבל יש גם יתרון לזה, לפחות אין לי את האחריות למישהו אחר, ולא שיגעתי אף אחד. מקור התמיכה שלי הוא בעיקר חברות. העדפתי להרות מזרע של גוי.  לא רציתי לדעת את זהות האב. אין אבא! יש 'זרע', ומבחינתי אין לכך שום המשך .

הבת יודעת שאין לה אבא. אני בטוחה שבעומק היתה שמחה שיהיה לה. זה לא משהו שעולה לשולחן. בתחילת השנה הבנות בבית ספר אמרו לה שאין לה אבא והיא קצת נעלבה אבל דיברנו עם המורה... אלה דברים שמתמודדים איתם בחברה: יתמות, גירושין, אח נכה. כל דבר שאינו בנורמה. למרות שהיום גם הנורמה עצמה משתנה. אלו שאלות בכל שלב של התפתחות יעלו. זה ברור לי, כמו באין סוף תחומים בחיים. כרגע זה לא הציר של החיים שלה. ממש לא.

הגעתי ללידה מאוד מוכנה. החלק של הלידה הוא באמת חלק של הנשים. אני לא חושבת שחוויתי אותו כל כך אחרת בגלל שלא היה בן זוג. הפוקוס הוא התהליכים שאישה עוברת: ההנקה, הקשר הסימביוטי. יש המון נקודות שגם אם היה בעל לא היה לו חלק בהם. בלידה הראשונה עשיתי קורס. באתי מוכנה.

איך הגיבה הסביבה?

השאלות האלה מדהימות. זה כל כך פאסה. השלב הקשה היה כשאמרתי למעגל החברות הקרובות שאני מתכוונת להיכנס להריון. אז היו תגובות קשות: מה? איפה האמונה? איפה ההשתדלות? את לא הולכת להתחתן? היו הרבה כעסים.

ברגע שהייתי בהריון בא שלב של קבלה מוחלטת. נשים,  ממגזרים שונים,  אמרו לי "כל הכבוד". אין שום הצדקה בעולם שאישה צריכה להישאר בלי ילדים. אין לאף אחד סמכות 'לשים  פס' ולומר שיש נשים שנמנע מהם ילדים. אני מרגישה שגברים יותר מאוימים מהתופעה. גברים שיש להם חשיבה יותר פתוחה ורחבה - יותר קל להם. באופן כללי אחרי שהילדה נולדה הייתה קבלה. אני לא מעניינת אף אחד. אחרי הקוריוז החד פעמי כל אחד עסוק בענייניו. כשרואים שהקרניים נסגרות והזנב נעלם החברה מקבלת את זה.

עם הלידה של הילדה הקטנה כבר עודדו אותי. אם כבר אחד - אז שתיים. ואני כמעט לא שומעת את הקול של "איך את מעזה". אני לא גרה במקום סגור והומוגני. בכוונה. כדי שלא אתפס כעב"מית.  אני רואה הרבה מאוד אמהות עם 5 ילדים ומעלה, והבעל לא בבית. הוא עובד או לומד. זה כוח של האמהוּת. יש נקודות של ויתור שעושים בכל תחום. אני לא יוצאת הרבה בלילות ולא לומדת ולא עושה דברים אחרים שאני רוצה. יכול להיות שאם היה לי בעל הייתי אומרת: בתקופה הזאת הבנות לא רואות הרבה אותי, אלא אותו. הויתור הוא מתוך בחירה וזה בסדר.

אני רואה את כל הויתורים הקטנים, מול המתנה האדירה של ילדים של משפחה, של הורות. שום ויתור הוא לא גדול מידי. הקול שלי מופנה לנשים בגיל 35 פלוס: לא להשתהות יותר מידי  עם האמונה והתפילה. לעשות משהו. כי יגיע גיל שזה יהיה בלתי אפשרי. יש גיל להורות ואמהות. אין חלילה קריאה נגד נישואין, מי שלא התחתנה - לא לחכות יותר מידי.

איך את מסתדרת עם נושאים של בית כנסת ושולחן שבת?

ברוך השם יש לי שתי בנות. החלק הזה פחות קשה. אם היו לי בנים הייתי צריכה להתמודד. אני קשורה לקהילה קטנה וזה שאין לי בן זוג בבית הכנסת יוצר לי חסר. אני פחות חלק. זה מחיר. מה לעשות. זה בעייתי ואני לא מנסה ליפות את הדברים. שולחן שבת הוא שולחן של נשים. יש דברים שהם אינם. השאלה היא על  מה שמים את הדגש בחיים. האם המטרה היא במה שיש או במה שאין. לכל אחד ה'אין' שלו, והשאלה אם זה המוקד. אפשר להתמקד במה שיש במה שקיים.אם אני משווה את העבר והיום, היום אני 'מולטי-מליונרית'.

מה צריך לבדוק לפני שמגיעים להחלטה הזו?

אני מאמינה שכל מי שהגיע 30 פלוס ו'לא הלך לה', צריכה לעשות סוג של שינוי. מי שיודעת שהאמהות היא ייעוד שלה - שתלך עם זה.  אם יש מישהי מרגישה מבפנים שמה שממלא אותה זה קריירה, או לימודים או תחביב, או עשיית חסד, זה בסדר. זה בא ממנה. אבל אף אחד לא יכול לבוא אל אישה שרוצה להיות אמא ולומר לה: לכי תעשי חסד. במיוחד שיש בנות מדהימות שלא התחתנו, ויש להן אפשרות לעשות את זה, ולהיות אמא.

שרה

"שיתפתי חברים. חלק מהחברה החרדית תמכו והבינו, אבל בשלב מסוים, כשההיריון בלט לעין,  השתנתה הגישה ועשו עלי חרם ממש. כבר לא יכולתי לבוא אליהם בשבתות"
אני בעלת תשובה. גרתי בפנימייה של בעלות תשובה, וכל שבת או חג הייתי מתארחת אצל אחת המשפחות. הייתי בת 39 וגמלה אצלי החלטה להיות אם. לא חיכיתי.התחלתי ללמוד את הצדדים ההלכתיים. פניתי גם לרבנים מהחוגים של "הכיפות הסרוגות", וקראתי דיונים באינטרנט. אחד הרבנים שהתקשרתי אליו בטלפון לא פסק אם מותר או אסור, אבל אמר שאם אני כבר במסלול הזה עדיפה תרומת זרע מגוי, וכיוון אותי.

לא היית הולכת לתרומת זרע מיהודי, בגלל נושא הממזרות, ובכל זאת היה לי חשוב שהאב יהיה יהודי. בחרתי לעשות את זה עם שותף, רווק. השותף יודע, ומכיר בקיומה של הבת, והיא רשומה בתעודת הזהות שלו, אבל אין לו התחייבות. היה לי חשוב שהבת שלי תדע שיש לה אבא. ששמו יהיה רשום בתעודת הזהות שלה.

כששאלתי במכון פועה על האפשרות הזו הם מאוד לא התלהבו. אחד מהם נתן לי רשימה של שדכנים "מכאן ועד להודעה חדשה", וביקש שאעשה הכל למצוא שידוך. אחד הרבנים שהתייעצתי איתו עיקם את הפרצוף, אבל לא היה יכול לומר שילד כזה הוא ממזר. אני יודעת שילד כזה הוא בסדר גמור מבחינה הלכתית.

שיתפתי חברים. חלק מהחברה החרדית תמכו והבינו, אבל בשלב מסוים, כשההיריון בלט לעין,  השתנתה הגישה ועשו עלי חרם ממש. כבר לא יכולתי לבוא אליהם בשבתות.

כעת אני גרה עם אמא שלי ועם הילדה. אין מה לבנות קשר מחודש עם החרדים, ואני מחפשת קהילה דתית תומכת. אבל אין לי קצה של חוט שאיתו אני יכולה להתחיל את הקשר. זה די מביך לבוא פתאום ולהטיל את עצמי על מישהו.  בשבתות אני בבית עם אמא. המשפחה שלי חילונית, והסביבה החילונית מפרגנת.

את רוצה לתת חינוך דתי לבת?

בטח.

את מפחדת להידחות?
כן. אני מאוד עסוקה ואין לי איך להתחיל. איפה ומה לעשות.  אני עובדת, אבל הפרנסה לא קלה, ולא פשוט לנהל חיים עם ילדה בת שנה ושלושה חודשים. הנטל הכלכלי כבד, ואני מאוד מוגבלת: כל פעם כשאני רוצה לצאת אני צריכה בייבי סיטר, או לצאת עם הילדה. אני זו שצריכה להוציא אותה מהמעון וזה מקצר את יום העבודה. אין לי עזרה בכלל.

צפית את הקשיים האלה?

לא חשבתי שיהיה כל כך קשה, וגם אם הייתי חושבת זה לא היה מונע ממני. אני מאוד שמחה שעשיתי את זה וחבל שלא עשיתי את זה קודם. לא ידעתי שאפשר ככה לאהוב. בצורה טוטאלית.

במעון של הבת שלך - הרגשת יחס אחר?

המעון הוא של "אמונה" הקרוב ביותר לבית. אבל הנושא לא עלה בכלל. לי מפריע כשאני רואה את עצמי לבד, ואחרים מטופלים בזוג הורים. לא קל.

דבורה

|בגיל 28, כשראיתי שהשנים הולכות ועוברות ואינני מתחתנת, גמלה בלבי החלטה שאם אגיע לגיל 35, אחליט להביא ילדים לבד. חשבתי אז שזה לא יקרה. כשהתקרבתי לגיל הזה, התחלתי לחפש בשו"תים מענה ההלכתי. נושא של תרומת זרע מגוי היה לי מאד קשה".
דבורה היא אישה מלומדת ודעתנית. עובדת בהיי-טק.  יש לה ילד גדול וזוג תאומים.

מה הרקע להחלטה להביא ילדים ללא נישואין?

בגיל 28, כשראיתי שהשנים הולכות ועוברות ואינני מתחתנת, גמלה בלבי החלטה שאם אגיע לגיל 35, אחליט להביא ילדים לבד. חשבתי אז שזה לא יקרה. כשהתקרבתי לגיל הזה, התחלתי לחפש בשו"תים מענה ההלכתי. נושא של תרומת זרע מגוי היה לי מאד קשה. שוטטתי באתר האינטרנט, וקראתי על נשים שעשו את זה ועל חוויתיהן.

בארה"ב נותנים יותר מידע על התורמים, וזה היה חשוב לי כי לא רציתי שילדי לא ידעו שום דבר על אבא שלהם. באותה תקופה, כשערכתי את הבירור הזה פנו אלי לכתוב מאמר לספר של נשים כותבות הלכה, שהביא בירורים הלכתיים שנעשו על ידי נשים, וכך יצא שלמדתי את הנושא לעומקו, וגם כתבתי מאמר תוך כדי שאני עוברת את התהליך בגופי. אני חייבת לומר שבמהלך הבירור ההלכתי[4] נחשפתי לפסיקות משפילות. במקביל פניתי למורה שאני מעריכה, הבקיא בהלכה, ושאלתי לדעתו והוא הגיע למסקנה שעדיף זרע מגוי. התייעצתי גם במכון "פועה" וראיתי שהרב נוטה להסכים לדעתי, אבל הוא לא אמר "כן" מפורש, וצייד אותי ברשימה ארוכה של שמות שדכנים. אח"כ הבנתי שבמכון פועה התקבלה הוראה להפסיק לטפל בנשים רווקות.

בהתחלה היה למשפחה קשה לעכל את הענין, אבל במהלך ההריון הגישה השתנתה. ללידה לקחתי תומכת לידה, והיתה לי שמרטפית מצוינת.

איך הסתדרת עם שעות עבודה?

אחרי לידת הילד הראשון המשכתי לעבוד באותו מקום. כשהתאומים היו בני שנה, נעדרתי תכופות מהעבודה בגלל הצרכים שלהם, ובדיוק היה משבר ההיי-טק, ופוטרתי. עדיין  לא מצאתי עבודה מספיק טובה, ואני משתדלת למצוא עבודה מהבית.

הילדים מוטרדים מהסיטואציה המשפחתית?

הם קיבלו את המצב באופן טבעי כי לא ראו משהו אחר. ברור לי שהילד הבוגר היה רוצה שיהיה לו אבא. אבל זה לא עניין מרכזי.

ואיך ההשתלבות בקהילה הדתית?

היה לי קושי בבית הספר עם הילד הראשון. מנהל בית הספר הראשון שפניתי אליו הסתייג בתירוצים שונים. אבל בבית הספר שני לא היה שום קושי, והעניינים מסתדרים באופן חלק. מבחינה קהילתית אני כיום הרבה יותר בתוך הקהילה, ונמצאת בקשר עם האמהות. הקהילה מבוססת על משפחה, ועכשיו אני משפחה.הדתיות שלי הייתה מבוססת הרבה על לימוד תורה, וזה היה מרכז חיי בלי הסחות דעת. זה השתנה.

מה היית היום אומרת למי שמתייעצת איתך אם ללכת בדרכך?

במצב הנוכחי כיום זה מתבקש. חבל שהן יוותרו על האמהות. הן צריכות לדעת שהן מוותרות בטווח הקרוב על זוגיות, אם כי בטווח ארוך יותר מגיעות שוב הצעות לקשר.

יהודית

"בסביבה שלי היו רבנים שתמכו כאשר מכון פועה דחה אותי. הרב בקהילתי פתח את ליבו, והנחה אותי שמבחינה הלכתית אפשר גם להרות מזרע של יהודי. יש לי מכתב ממנהל בנק הזרע שכאשר בתי תרצה להתחתן נוכל לשלול עפ"י מספר הזהות אפשרות של נישואי אחים".
יועצת חינוכית, אם לבת. "תמיד רציתי להתחתן ולהיות אמא. זה  היה ברור, כמובן. לצערי לא הצלחתי להינשא. כשהגעתי לגיל 47 וראיתי ששום דבר לא זז, התחלתי בתהליך. ילדתי בגיל 49. את הבירור ההלכתי התחלתי במכון פועה. שם נאמר לי: מצטערים, אבל אנחנו שוללים את העניין ואני לא יכול לענות לך. הוא נתן לי שם של שדכנית. אחרי הלידה התקשרתי אליה אבל היא העדיפה לא לעזור לי. אפשר לבקר את המעשה. עשיתי מעשה חלקי. לא שלם. אבל הרב במכון פועה אמר לי שעשיתי מעשה נבלה.

דווקא בסביבה שלי היו רבנים שתמכו כאשר מכון פועה דחה אותי. הרב הקהילתי פתח את ליבו, והנחה אותי שמבחינה הלכתית אפשר גם להרות מזרע של יהודי. יש לי מכתב ממנהל בנק הזרע שכאשר בתי תרצה להתחתן נוכל לשלול עפ"י מספר הזהות אפשרות של נישואי אחים. בקהילה הדתית בירושלים ההריון שלי התקבל בברכה. אנשים עצרו אותי ברחוב, נישקו אותי ובירכו אותי. אחרי הלידה אנשים לא הפסיקו לבוא. קשה לתאר את ההתרגשות, זאת היתה ממש דרמה!

באיזה אופן השתנו חייך?

חיי השתנו מאוד. אני לבד. מהרגע שאני לוקחת את בתי מהמשפחתון הביתה אני מוקדשת לה. בעבר הייתי אדון לעצמי. לשמחתי אמא שלי עוזרת לי בצורה יוצאת מן הכלל. היא ממש שותפה לגידול הבת. מבחינה כלכלית זו הוצאה לא פשוטה, אבל הגעתי לזה לאחר שהספקתי להתבסס מבחינה כלכלית. אני אדם מתוכנן ואחראי, מסתדרת טוב ברוך השם. יש לי עבודה גמישה.

יש לך עצות לדרך?

הנושא מאוד אינדוידואלי. אם אין לך משפחה תומכת או חברה תומכת והמצב הכלכלי לא מסודר, תיזהרי מאוד. אם אין לך את הבסיס הזה, זה פשוט 'להיות על הים'. גידול ילד לבד זה קשה, ובוודאי קשה מבחינה רגשית.

מגיל 38 בדקתי את עצמי. בדקתי עלויות. בדקתי את עצמי כבחורה שמסוגלת להעניק שמחת חיים לילד, והיתה. וברוך השם הכל בסדר. זה משהו תובעני, טוטאלי יותר מכל משהו אחר.

אני לא באה ממקום של ביקורת או כעס. אבל נושא האמהות היחידאית הוא לא עניין של בחירה אלא אילוץ. זה כמו חולה סוכרת שהדרך היחידה להמשיך לתפקד היא לקטוע את רגלו. זו בחירה - לקטוע את הרגל. אם לא נעשה את זה בגיל מסוים לא נהיה אמהות. אין לי ספק שרובנו המוחלט לא נטשנו את החלום להתחתן ולהקים משפחה, עם אבא וילדים.

יש לי מסר לחברה: תנו לעזור לנו למצוא שותף לחיים. יש עדיין בדידות, ועצב וגעגוע. אם לא יבוא מישהו וייזום וינסה לחשוב איך לעזור לנו זה לא יקרה. על החברה מוטלת חובה לעזור לנו במציאת בן זוג. יש כאלה שאחרי שילדתי חשבו שעזבתי את חלום הנישואין. התקווה לא עזבה אותי, ההיפך, כעת אני חשה יותר בבירור מהי התחושה של משפחה.

כנגד כל אלה שבאים נגדנו  אני רוצה לומר שכל המצוות שלנו חלקיות. גם העלייה לארץ. אין לנו נבואה ואין בית מקדש. אז מה, בגלל זה לא נבוא לארץ? נבוא. ואח"כ נשלים.

 


 

[1] נשים רווקות שילדו, בניגוד ל"משפחות חד הוריות" שהן גם גרושות ואלמנות.

[2] ראה רותם, תמר, ככה אנחנו רוצות, הארץ, קישור:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=437184&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

[3] ליבליך, עמיה; סדר נשים - סיפורי נשים במשפחה החדשה בישראל, הוצ' הקבה"א וספריית מעריב 1998

[4] רוס דבורה; הזרעה מלאכותית לאישה פנויה,

נשים בדיון הלכתי. בעריכת מיכה ד. הלפרין וחנה ספראי. עמ' מה-עב, ירושלים: אורים, תשנח

http://img1.tapuz.co.il/forums/49994817.doc