חרש, שוטה וקטן

חרש שוטה וקטן הם השלישיה הקבועה של חסרי מעמד, הפטורים מן המצוות, ודחויים מחברת הקודש.  בין השאר גם האשה זוכה לעתים למעמד דומה. אבל, במערכת ההלכתית היהודית יש חוקים כלליים ויש דיונים פרטניים, באדם הבודד.

2009-05-21

חרש שוטה וקטן הם השלישיה הקבועה של חסרי מעמד, הפטורים מן המצוות, ודחויים מחברת הקודש. בחרנו לעיין בהם מעט, שכן בין השאר גם האשה זוכה לעתים למעמד דומה, וההשוואה מאלפת. לא נעסוק בכל ההלכות אלא נדגיש כמה היבטים מרתקים. נפתח בכך שחרש שוטה וקטן דינם מובן וידוע. הם פטורים מהמצוות ומאחריות פלילית משום שאין הם ברי דעת. אשרינו שזכינו שבדורנו רוב החרשים מטופלים ומסוגלים להשתלב בחברה (ברמה גבוהה למדי), אך בחברה הקדומה החרש היה גם אילם ונחשב לשוטה, ועל כל פנים ל'אחר'. עוד ברשימת הבלתי משתלבים בעלי מום אחרים שהסיבה למעמדם בעייתית הרבה יותר. כגון טומטום ואנדרוגינוס[1] וכן הסריס, פצוע דכא (מי שפצוע באברי המין) ובעלי מום נוספים. אפשר להבין מדוע מתחבטים אם הם גברים או נשים, קשה יותר להבין דינים אחרים שאינם נוגעים לתפקוד מיני ולכך צריך יהיה להקדיש דיון נפרד.

האסטרטגיה היהודית היא ברורה הם פטורים ממצוות ומאחריות פלילית וכספית כדי להגן עליהם. עד כאן הכל פשוט, מובן, ומוצדק מבחינה מוסרית. עם זאת כלל ידוע בידינו שהמחוקק מבטא את האידיאולוגיה שלו במערכת חוקים, ובמקרה זה בהגנה על חלשים. ברם משיצאה המדיניות לדרך, לעתים היא משיגה תוצאות הפוכות. עודף הגנה עלול להזיק. וגם במקרים אלו (כמו לגבי נשים) עודף ההגנה הופך לעתים לחרב פיפיות. כגון יתומים שהאפוטרופוס שלהם המצווה על מדיניות כלכלית סולידית, מחמיץ הזדמנויות כלכליות. או ההלכה הפוטרת את היתומים משבועה, מתבררת כמכבידה עליהם לנהל עסקים. מבחנו של המחוקק ובתי המשפט הוא למנוע מצבים של נזק בגלל עודף הגנה. ולמנוע שההגנה תהפוך להדרה חברתית. במקרה של יתומים נמצאה הדרך לכך.  

דין החרש שוטה וקטן ידוע. אבל למעשה איננו מוסכם. מתברר שבמקורות מחלוקת על מעמדם. שמאי הזקן סבר שקטן חייב במצוות ככל בוגר. "מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן. ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן" (סוכה פ"ב מ"ח). וכן "מעשה בשמיי הזקן שלא רצה להאכיל את בנו וגזרו עליו והאכילוהו בידו" (תוס', יומא פ"ד ה"ב)[2]. בדרכו הילכו חכמים אחרים. 'קטן' בהגדרת התנאים איננו בעל גיל קבוע, אלא מי שאיננו מסוגל להיות אחראי על המצווה הנדונה. קטן החייב במצוות הוא אפוא מי שאיננו עצמאי בתחום זה. אבל כל אחד יכול לצום. הרחקת הקטן הייתה כנראה קשה לחברה, ולכן נמצאו פתרונות ביניים. כגון שאם הוא יכול לקרוא מגילה (אבל כנראה עדיין איננו מסוגל באמת לבצע זאת בשלמות), הוא יכול קרוא ומבוגר עומד על ידו, או שיפריש תרומה וגדול עומד על ידו (משנה, מגילה פ"ד מ"ה ועוד).. כך גם הנהיגו קהילות לאפשר לקטן להיות חזן בקטעים שאינם חובה (קבלת שבת, פסוקי דזמרא). כל אלו נועדו להכליל את הקטן בתוך החברה בכלל וחברת הקודש בפרט, ולקרבו לתורה ולעדה.

מעניין יותר הוא מעמדו של החרש. מתברר שגם בנושא זה יש מחלוקת תנאית. לפי ההלכה חרש איננו יכול להתחתן וגם אם הוא יכול, הרי שאיננו יכול לגרש. חרש שהוא מעט בעל דעת נמצא ניזוק. ר' יוחנן בן גודגדא וחכמים אחרים מתירים לו להתחתן ואף לגרש ב'שפת הרמזים'. מעיון מתברר שלדעת ר' יוחנן החרש המסוגל לכך חייב במצוות והוא בעל אחריות כספית. תחום בעייתי אחר שנאסר על החרש היה הפרשת תרומות ועיסוק בטהרות. ר' יוחנן בן גודגדא שכבר הזכרנו, חי בסוף ימי בית שני, היה לוי, ומקפיד מאד בהלכות טהרה. מתברר שהיו לו שני בנים חרשים שכל אנשי ירושלים העדיפו לתת להם לעסוק בטהרות שלהם, מכיוון שהיו קפדנים ואמינים. כאן רואים אנו לא רק את הגמישות ההלכתית והנוהג החברתי. אלא גם הקשר הבלתי נמנע שבין אב לבנים חרשים, לבין דעתו בעניין מעמדם ההלכתי. מי שמכיר חרשים מקרוב, כנראה גם יודע שניתן לעתים לחרוג מהכלל הפורמאלי.

אצל השוטה המחלוקת היא מה דינו של אדם המצוי בדרך כלל בשטיון (או שהוא לעתים משתטה). האם בשעתו של רגיעה והבנה הוא כאדם רגיל? גם על כך מחלוקת.

דוגמא אחרת היא העיוור (סומא). באופן כללי מצינו שלוש גישות. האחת היא שהוא חייב במצוות כפי יכולתו. השנייה שפטור מהן, והשלישית שהוא אמנם פטור ממספר מצוות, אך כל פעם הפטור הוא נקודתי בגלל דרשה זו או אחרת, ולא כתפישה כללית. בפועל נדמה לי שמותר לקבוע שלא שמענו הלכה למעשה על עיוור בר דעת הפטור ממצוות שביכולתו לבצע. אדרבה שמענו על עיוורים שהיו תלמידי חכמים חשובים (כרב יוסף בבבל), ובפועל העיוור לא נדחה מהחברה.

בדרך כלל הדיון בעיור או בחרש הוא כללי. ואין במקורות הבחנה בין רמתו עיוורות ורמתו חירשות. רק פעם אחת מצינו את רבי יוחנן מבחין במצב אישי: "אמר רבי יוחנן: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. והרי אותי אחד שהיה בשכנותו של רבי יוחנן, שהיה פריס ידיו (לברכת כוהנים). - ההוא דש בעירו היה (כלומר שהתרגלו לעיוורון שלו בבלי, מגילה כד ע"א בתרגום). אם כן ההלכה הלכה, אבל אם התרגלו לו, ההלכה נדחית. אפשר לראות את הסיפור בבניו של ר' יחונן בן גודגדא באופן דומה. ההלכה נקבעה, אבל היא נדחית מפני היכולת האישית והסיטואציה האישית.

אם נעביר את ההלכה למישור המוכר לנו. עיוור איננו יכול לעלות לתורה (שכן איננו יכול לקרוא בה). אני מטיל ספק אם יש קהילה אחת שלא מצאה דרך לעלות את העיוור לתורה. שלא לדבר על בעל מום, חולה בשיתוק מוחין או פגוע אחר. המסקנות הן פשוטות:
- המונח 'דעת היהדות', הוא לעתים קרובות מאד מוגזם. יש ביהדות גישות שונות, וגם הגישה שכביכול נדחתה מההלכה, עשויה לשמש פתח חילוץ למקרים מיוחדים.
- ההלכה מדירה את בעלי המום מעשיית מצוות כדי להגן עליהם, אך היו חכמים שידעו שבמקרים מיוחדים צריך למצוא דרך להקל ולפתור את הבעיות המעשיות, או לעקוף את המכשולים הפורמאליים.
- קרבה נפשית מסייעת להבנת הבעיה ולחיפוש דרך ההקלה.  
- חכמים התמודדו עם הבעיה של עודף הגנה וחלקם הציעו לכך פתרונות. חלק התקבלו להלכה וחלק נדחו מההלכה הכללית.

- גם במערכת ההלכתית היהודית יש חוקים כלליים ויש דיונים פרטניים, באדם הבודד. בדיונים פרטניים אלו שוררת רוח חיה ואהבה המאפשרת לעקוף את ההגדרות הקבועות.

עכשיו צריך לשאול האם ההלכות המדירות את הנשים מהקודש הדתי זכו לטיפול דומה - תמהני. הרשו נא לי לסיים בציטוט שלא שייך לגופו של הנושא שלנו. המדובר ההלכה מספרות המעשים[3] בבחינת תמונה אחת השווה אלף מילים: "נערה חרשת יתומה בלי אב ולא מדברת ולא רואה, והיתה לה ירושה משלאבותיה או בעלת נואי, וביקש אחד לארוס אותה. היאך הוא מארס לה לו. ולא שומעת ולא מדברת לידע מי שקידשה.? האם ליתן לה קידושין בתוך ידה בחשאי פעמים שהיא סבורה לשם צדקה. אלא מי שהוא מבקש לקדשה, נותן לה לתוך ידה על פי עדים. וממשמש בדדיה ומחבקה. שאם תדע אם מאנה והשליכה אותן אינה מבקשת ואינה מקודשת. אם צחקה וקיבלה עליה לתפוס את הקידושין שבידיה, בחזקת שקיבלה עליה לרצונה. ואם כנסה אינו מוציא אלא אם כן זינת". החרשת נתפשת כדמות מנותקת, בודאי שאין מי שישאנה אלא אם יש לה כסף או בעלת נוי. היא גם מקבצת נדבות, כך שודאי ירושתה איננה משמעותית. ברור לשואל שיש דרך לקדשה, ושרצונה חשוב, וחייבים למצוא דרך שתאפשר לה להתחתן. דרך הבדיקה מדיפה בימינו ריח רע, אך מי אנו כי נשפוט? מכל מקום זו דוגמא לנסיון לפתור את הבעיות למעשה, למרות המניעה הכללית.

 

[1] טומטום הוא מי שאי בו סימני מין, ואנדרוגינוס מי שיש לו גם סימני זכרות וגם סימני נקבות

[2] הבבלי חולין קז ע"א מנסה לרכך את החידוש ואין זה פשט הסיפור.

[3] בשם ספרות המעשים מכונים פנקסי הלכה פרטיים שנכתבו בשלהי התקופה הביזנטית או בראשית התקופה הערבית..