דבריה של איילת וידר-כהן שנאמרו בפתיחת כנס קולך 2011

את היום הזה בחרנו לפתוח בציטוט משירה של רחל המשוררת:

"התשמע קולי רחוקי שלי התשמע קולי באשר הינך? קול קורא בעוז קול בוכה בדמי ומעל לזמן מצווה ברכה"

בשיר וקול תודה נברך לאלוהנו, נברך את כל באות הכנס והבאים בשעריו.

אנו מתכנסות כאן מתוך רצון אמיתי לשמוע ולראות את הקולות, קולות עזים וקולות מושתקים, קולות קרובים וקולות רחוקים. אנו כאן כדי לשמוע להשמיע ולהישמע.

אני מעלה בתודעתי קולות וצלילים של נשים, מחפשת בתודעתי מקומות ותיבות תהודה המשמיעות קולות נשיים. מבעד לכל הקולות עולים בחוזקה קולות מעולמות אחרים, קולות ממעמקים, קולות שאנו זוכות להשמיע מספר פעמים בחיים, קולות הנשמעים בהר הצופים ובעין כרם, בתל השומר ובאסף הרופא, בזיו, ברמב"ם ובסורוקה, בהיכלות הסוד בהם מתהווים החיים- זעקות של כאב ופחד מהולות בקריאות התרגשות אל מול היווצרות חיים חדשים. קולות של לידה, שיכולה להיות לידה פיזית, נפשית או רוחנית. 

קולות של התחדשות, קולות של התפעמות מתוך פלא הבריאה. המקום היחיד  בו לא חל עלינו איסור חיצוני לצעוק את נשמתנו הוא בית היולדות. ואולי זהו תמצית הקול הנשי- קול של יצירה, קול של חיבור, קול של תנועה בין התמזגות לנפרדות, קול שחותך בבשר החי, בכאב, בפחד, בשמחה ובתודה. קול של תנועה מתמדת בין כאב לשמחה, בין מלאות לריק, בין אובדן ליצירה, בין התמסרות לעצמאות. זה אלפי שנים שתפקידנו כהרות ויולדות מציב אותנו במקום פגיע, נחות ומודר. מקום המוגבל לתוך הבית פנימה. אולם החיבור בין פוריות, הולדה ואימהות לבין צימצום ונחיתות משקף נקודת מבט צרה ומגמתית. מגמה של הקטנה, העלמה והתעלמות מן הנשיות. זו דרך אחת מסויימת לראות את התפקיד האימהי.

אך אין זו דרכה של היהדות. ברגע של שבירה והתפרקות זועק משה רבנו את זעקתו "האנוכי הריתי, את כל-העם הזה--אם-אנוכי, ילדתיהו:  כי-תאמר אליי שאהו בחיקך, כאשר יישא האומן את-היונק?" בדברי הקושי שלו מרמז משה כי אלוהים הוא זה שהרה את העם וילד אותו ולכן עליו לשאת אותו ולהניקו. המודל המנהיגותי שהתורה מציבה בפנינו הוא מודל רחב וחובק כל המבוסס על הריון ולידה, על הזנה ודאגה לצרכים הבסיסיים יחד עם התגלות וקבלת תורה, דאגה לצדק חברתי אנושי שזור במערכת חוקית אלוהית. זהו מודל המנהיגות שאני רוצה להניח כאן בפתיחת הכנס. מנהיגות השוזרת מרכיבים "נשיים" ו"גבריים" במעשה רקמה אומנותית. שהרי זו התשתית המנהיגותית ממנה צמחנו כעם וכיחידים בצאתנו ממצרים ובעומדנו לפני הר סיני בעודנו רואים את הקולות.

שאלת המנהיגות העסיקה את כולנו רבות בשנתיים שחלפו,  מי הם המנהיגים שלנו? מה טיבה של המנהיגות הקיימת? כציד אנו יכולות לקבל על עצמנו מנהיגות המבוססת על הגמוניה גברית? כפי שמתארת זאת קרול גיליגאן החוקרת המובילה בתחום הפסיכולוגיה המיגדרית-"מנהיגות הררכית המרוממת גברים מסויימים מעל גברים אחרים ואת כל הגברים מעל הנשים, מנהיגות החותרת תחת יסודות החברה הדמוקרטית הבנויה על קשב וכבוד לכל בנותיה ובניה", מנהיגות המבוססת על הררכיה קיצונית מעודדת תלות והערצה וסופה להגיע לידי שבר מנהיגותי כואב.

כחברה ישראלית ודתית חווינו בשנתיים האחרונות שבר מנהיגותי עמוק, ביקשנו את הקול המנהיגותי המוסרי והתקשנו  למוצאו, גם כשנמצא שמענו אותו בקול ענות חלושה. תחתיו נמצאו לנו מנהיגים נחשדים ומורשעים בפלילים, עם קלון וללא קלון, לצידם נחשפנו למכתבי רבנים ודברי הסתה,  חווינו על בשרנו מנהיגות רוחנית הנחשפת בערוותה, במלוא הכיעור והרוע, במעשים של פגיעה וניצול, של אלוהי מסכה וזיוף. הנביא יחזקאל מוכיח את רועי ישראל ומדמה את ישראל לצאן , הוא מתאר את מעשי הרועים כלפי צאנם: "את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו הבריאה תזבחו והצאן לא תרעו את הנחלות לא חיזקתם...ובחוזקה רדיתם אותם ובפרך", אל מול המנהיגים הפושעים, המנצלים והרודים מציג ה' מנהיגות אחרת: "כי כה אמר ה' אלו' הנני אני ודרשתי  את צאני וביקרתים..אני ארעה צאני..את האובדת אבקש ואת הנידחת אשיב ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק.. ואת החזקה אשמיד ארענה במשפט", אלוהים בעצמו מבקש את האובדת, חובש את הפצעים והשברים, מחזק את החולים ומשמיד במשפט את בעלי הכח המנצלים את כוחם ומנגחים בקרניהם את כל הנֶחלות. חכמים על חלשות.

זה מודל המנהיגות שאני מבקשת להניח כאן בפנינו כאתגר, אין לנו אפשרות לחכות שהמנהיגות הזו תרד מן השמים, הפצעים כואבים, החולי מסוכן, הגזענות פושה, הניצול רומס. "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתן אני אלוהיכם"- אדם אתן, אדם אנחנו הנבראות  בצלם אלוה ממעל. האתגר המוטל עלינו הוא אימוץ דפוס המנהיגות האלוהית של ביקוש האובדת, חיזוק החולה, חבישת הפצעים והכחדת הרוע במשפט ובצדק. מנהיגות המבוססת על היותנו אדם, מנהיגות המכבדת כל אישה, נערה או ילדה, כל ילד ונער, כל אדם.

העשייה  בקולך רוויה בכאב. היא נובעת מתוך אי נחת חברתית ותרבותית, אצל רבות מאיתנו היא נובעת מתוך כאב פנימי . תאוריות של יזמות טוענות שכל יזמות נובעת מתוך אין, ממקומות של חסר. זו עשייה המבקשת לאסוף את מי שאבדו לנו בדרך ולהשיב להם את כוחות החיים ואת שמחת החיים. פעמים רבות הקולות הללו מגיעים אלינו ממרחקים, ולאו דווקא  מרחקים גיאוגרפים. אני נוסעת במכונית, הטלפון מצלצל, רחל מהמשרד מבקשת לקשר אותי עם מישהי שזקוקה לעזרה, אני בנסיעה, עוד רגע ולא תהיה לי קליטה, תני לי את מספר הטלפון שלה ואחזור אליה, היא לא רוצה אומרת לי רחל, היא עכשיו על הקו. אנחנו מתחילות לדבר, הקול מן העבר השני מרוסק, מבוהל, אישה צעירה מבקשת לסלול לעצמה דרך עצמאית ומכובדת בעבודה חדשה, נפלה קורבן לניצול והטרדה. חיפשה עזרה ברשת, מצאה אותנו, התקשרה, לא יודעת אם הגיעה למקום הנכון, מי את בעצם? היא שואלת, יש לך ניסיון בדברים כאלה?יש לי המון שאלות, אני לא שומעת אותך טוב, אין לי קליטה, אני כבר חוזרת אלייך, אבל אין לך את המספר שלי אני לא ממש רוצה  לתת לך אותו. השיחה ניתקת, אני באזור ללא קליטה, ממשיכה לשמוע את הבכי בכביש המתפתל בין ההרים. השיחה הופכת למפגש פנים אל פנים, מתוך השאלות והדיבור והתלונה במקום המתאים הפצעים נחבשים. לאחר מספר חודשים שוב פגישה,  משתפת אותי ברצון שלה ליצור ולהפיק עשייה אומנותית מתוך הפגיעה שחוותה, לעורר מודעות, להציל אחרות. הדיכוי הופך להזדמנות, הפגיעה הופכת למנוע של שינוי חברתי, הרשת שלנו מתרחבת והולכת. הפצעים מחלימים.

אנו בקולך פועלות במטרה להשמיע את הקול הקורא לקידום זכויות האדם, אדם אתן, אנו פועלות לקידום זכויותיהן של הנשים, קידום מעמדן וכבודן. הפעילות בקולך עניפה, מפורטת בכתב, אסקור אותה בקצרה. אנו מקדמות  שינויים בתוך החברה הדתית ושינויים בחברה הישראלית, אנו נתונות בתנועה מתמדת בין מבט ממוקד פנימה ומבט רחב החוצה שהרי אנו חיות ומתהוות בין העולמות- החברה החרדית, פמיניזם מזרחי, התנחלויות, גרושות, חד הוריות, לסביות,  המרחב הציבורי הכללי, הרחוב,  אנו נתונות במאבק על פני התרבות שלנו, על  רחובות ירושלים ועל  בית הלוויות בפתח תקוה, על קווי האוטובוס ועל רחבת הכותל, על בתי הדין הרבניים,  על נוכחות שיתופית  ומכבדת של נשים בתפקידי מנהיגות, בתפילות, בטקסי שמחה- לידה, בת מצוה, חופה ושבע ברכות ולהבדיל, ברגעי עצב של מוות ואובדן.

אנו נאבקות באובססיית הצניעות ובשימוש בטרימינולוגיית הצניעות במטרה להעלים את הנשים מן המרחב הציבורי, את דמותן ואת קולן. הפעילות שלנו מתפרשת על פני הארץ והעולם- מגיעות אלינו נשים מאילת שבדרום ועד רמת הגולן וקרית שמונה בצפון, סניפי קולך פועלים בצפון, בשרון, בשכונת רמות בירושלים והצעירות במרכז.אנו פועלות בקשר עם תנועות מקבילות לנו בארה"ב ומקבלות פניות לאתר האינטרנט מרחבי העולם. אנו מקדמות  שיח בינדתי של נשים יהודיות וערביות, ושותפות למחאה נגד גילויי גזענות ורמיסת זכויות אדם. אנו פועלות למניעת סרבנות גט, למיגור הטרדות ופגיעות מיניות ומעצימות קהילות לתמוך בנפגעות/ים ולסייע להם להשתקם.אנו מקיימות קורסים ליזמות חברתית נשית ותוכניות להעצמת נערות.

תודות אישיות...

קולך חוגגת היום 12 שנים מאז הכנס הראשון. לקראת הכנס שאלנו את עצמנו מה משמעות בת המצוה הזו עבורנו? אני רוצה להמשיך עם דבריה של קרול גיליגאן שהתפרסמו בגליון אחרון של כתב העת המשפט שהוקדש לכבודה. שמו של הגליון- קול באשה תקוה. גיליגאן  ערכה מחקר על נערות צעירות ובדקה את דרכן לבגרות ולהפיכתן לנשים. בהמשך חקרה נערים צעירים, בדקה את ההבדלים וניסתה להבין. "למה ילדות קטנות עמידות יותר ללחץ פסיכולוגי מבנים? למה לבנים בגיל צעיר יש יותר בעיות בהתנהגות, בלימודים ובדיבור, בעוד שבגיל ההתבגרות המצב הפוך - הנערות מתגלות כבעייתיות יותר? הן מתחילות להיות מודעות לגוף שלהן, יש להן הפרעות אכילה והתנהגות הרסנית. היא שואלת, "התשובה היא שבגיל הילדות יש להן קול עצמאי, והן הרבה יותר מודעות לקול הזה מאשר הבנים, בעוד שבגיל ההתבגרות קולן מתחיל להישמע מגומגם. ככל שהן מתבגרות אני שומעת יותר 'אני לא יודעת'. הן מוותרות על הקול שלהן ובוחרות במערכות יחסים כדי להיות מקובלות ואהובות".

אני מאחלת לנו להצליח להתבגר תוך שמירה על הקול העצמאי שלנו, שנצליח ליצור עבור דורות ההמשך שלנו חברה המכבדת את גופן, את נפשן ואת קולן, שנמשיך לדעת, שלא נוותר על הקול העצמאי המיוחד שלנו. שנפעל ביצירתיות כדי להמשיך ולהשמיע את קולו של הפמיניזם החדש: פמיניזם שלא עוסק בנשים או בגברים או במלחמת המינים אלא פמיניזם שפועל לשחרור  האדם, לשחרור החברה מתפיסות פטריארכליות וחיזוק היסודות של חברה דמוקרטית הבנויה על קשב וכבוד לכל בנותיה ובניה, חברה המאפשרת נוכחות וניראות לכל חברותיה וחבריה, חברה המאפשרת לכל הקולות להישמע. חברה בה כל אחת מכן  תמצא בה את הקול שלה, את קולך.