לחברות קולך שלום,
בעקבות כנס קולך תשס"ז ברצוני להעלות הרהורים, תהיות ודאגות.

תגובתי מתייחסת בעיקר להרצאותיהן של פרופ' רות הלפרין-קדרי ושל טו"ר רבקה לוביץ על בעיית מסורבות הגט והצעות לפתרון.

קודם כל ברצוני לחזק את ידיהן של כל העוסקות בנושא חשוב זה, כמסורבת גט בעבר, אני מכירה מקרוב חלק מהבעיות, ומודעת לחשיבות הרבה של הנושא.

יחד עם זאת אני מודאגת יותר ויותר מהעמדתנו במצב מלחמה מול בתי הדין הרבניים, וברצון העולה באופן עקבי בזמן האחרון - לחזק אפריורי את בתי המשפט האזרחיים על חשבון בתי הדין הרבניים. רצון המתבטא בין השאר בקריאות אלינו לבוא להפגין נגד כל הצעה להענקת סמכות לבתי הדין הרבניים, ובפניות לבג"ץ נגד פסיקות הלכתיות. כיהודייה דתייה, אני רואה בעצם הגישה הזאת גישה מסוכנת, העלולה להשפיל את מעמד התורה בארץ, ולדעתי לטווח רחוק אין זה רצוי לנו.

ביתר פירוט: אינני מסכימה לדרך בה אופיינו האינטרסים המנוגדים של הנשים ושל בתי הדין הרבניים, לפיה האינטרס של הנשים הוא שחרור הנשים העגונות מכבלי הנישואין הגרועים, שהתרוקנו מתוכן, וכדומה, בעוד שהרבנים פועלים בעיקר כדי שאישה שהיא עדיין נשואה, לא תצא "לשוק" [=לנישואין] כאישה פנויה, כדי שלא יווצרו בעיות ממזרות. השאלה היא  האם אנחנו אדישות לבעיה זו שמדאיגה את בתי הדין הרבניים? האם לנו לא חשוב שהנשים שתשתחררנה מכבלי העגינות תוכרנה כפנויות על ידי כל פוסקי ההלכה ושלא תיווצרנה בעתיד בעיות ממזרות? האם לא היה עדיף למצוא דרך לשתף פעולה עם בתי הדין הרבניים שיחד עם שחרור הנשים מהעגינות, לא תיווצרנה בעיות ממזרות? (אולי אני תמימה מדי, אבל בתור אישה אורתודוקסית, אני רואה את הדברים גם מהצד של פוסקי ההלכה).

בהמשך לכך: לדעתי, הצעתה של פרופ' הלפרין-קדרי "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך" - כלומר מאבק למען הנהגת נישואין אזרחיים בארץ, במקביל למאבק למען פתרון הלכתי, היא ירייה לעצמנו ברגליים, כיווון שנישואין אזרחיים אולי יפתרו את הבעיה לטווח קצר, אבל כשזוגות בנישואין אזרחיים ירצו להתגרש, שוב תצוץ בעיית "ספק ממזרות" אם לא  יתגרשו לפי ההלכה, מכיוון שיש פוסקים שמכירים גם בנישואין אזרחיים כנישואין הדורשים גט פיטורין... הבעיה תסתבך עוד יותר כי זוגות כאלה לא יבינו למה הם צריכים להתגרש כהלכה, והרי כל מטרתם הייתה להתחמק מהרבנות? (ולא מבהילה אותי ההשוואה למדינות כמו הודו, שאין בהן נישואין אזרחיים. לנו - העם היהודי, יש בעיה שלא קיימת אצל עמים אחרים, קרי: טוהר המחנה, במובן של מניעת ניאוף והולדת ילדים ממזרים, ובתור אישה שההלכה יקרה לה, אינני נושאת עיניים דווקא לעבר מדינות המערב, ובייחוד לא בתחומים אלה). שלא לדבר על הפילוג הגדול שיווצר כאשר יהיו קבוצות שלמות בעם שתהיינה פסולות לחיתון אלה באלה (מנקודת ראות הלכתית).

נראה לי שגם בתור לוחמות למען זכויות הנשים, עלינו לראות את הבעיות גם בזווית הרחבה יותר של טובת עם ישראל, ושל תחיית המשפט העברי בעם ישראל, כחלק מתחיית עם ישראל בארצו.

בכבוד רב - שושנה רובין, ירושלים