קולה של חביבה פדיה פוצע אותי משום שהוא חודר בדיוק אל תוך השיחה הפנימית המתנהלת שנים בתוכי זו המתלבטת בין הקול הגברי, קולו של החוק, קול שלא נדחק מן הזכרון ההגמוני, ואולי לכן צריך לאמץ אותו, לבין קולי האחר הנשי, האימהי,  הרוצה להיות חלק מקהילה שיש בה הדדיות וערבות  שיש בה מיידיות וזמינות.

כנס קולך תשע"א

חזרתי מכנס קולך כמו אחרי מסע מפרך, תשושה פצועה ומלאה. אני מגייסת לעזרתי את רולאן בארת בספרו 'מחשבות על הצילום' שם הוא מתאר שני יסודות שנוכחותם המשותפת מעוררת את העניין המיוחד שאני מגלה בצילום מסויים. אני רוצה לשאול ממנו את שני היסודות ולהכיל אותם על הכנס. כנס קולך כצילום, כתמונה.

"היסוד הראשון הוא הסטודיום, מילה לטינית שפירושה, חיבה, שקידה, השקעת רגש כללית, שהיא אמנם נלהבת, אבל בלא חריפות מיוחדת. הסטודיום הוא המביא אותי לידי התעניינות."

"היסוד השני ינפץ את הסטודיום. יסוד זה עצמו העולה מן התמונה, מזנק ממנה כחץ וקשת ונוקב אותי - הפונקטום. זוהי דקירה, סימן  שגורם מכשיר חד המכוון לעומתך. נקב זעיר, כתם זעיר חתך וגם משחק גורל, מקרה גורל שדוקר אותי אבל גם פוצעני."

אני מגיעה לכנס קולך מידי שנתיים, מתוך חיבה, מתוך ה'סטודיום', מתוך תחושת שייכות לתנועת הנשים הדתית פמיניסטית. אני לובשת את מיטב מחלצותי לקראת הפגישה עם חברות מן העבר, מן ההווה וגם כאלה שיהפכו לחברותי בעתיד. אני נלהבת, נרגשת ואיני מעלה בדעתי כלל מה יהיו תוצאות המפגש.

אבל מתוך התמונה מזנק ה'פונקטום' כחץ וקשת ונוקב אותי ופוצעני. אסתפק בשלושה חיצים שפצעו אותי השנה.

פרופ' חביבה פדיה היא הראשונה:

"יש גבול להשראה ולתזונה שאנו יכולות לקבל מן השלילה, צריך לפתוח אופקים חדשים לאישה ולאם שהיא הסדר הסימבולי עצמו, לשרטט אופקים חדשים של השיח הסימבולי, הוא נמצא בהסוואה....למצוא את עקבותיה של האם במבנה המשפחתי בו היא מלכה הבונה את מבנה האחווה, לחפש דגמי מטריארכליות בתוך המקורות היהודיים, למשל בדבריו של "משה האנוכי הריתי את העם הזה" זוהי פואטיקה של אומן המרים את התינוק, יסוד ראשוני של אמונה, אימון, אמן, אם, אימה, יסודות בסיסיים של קיום יחסים הדדיים... כל ספרות החכמה נגזרת מהיסוד האמהי ...לא מציאת קול מדוכא אלא הקול המדבר הקול המעורר השראה. כי מהפיכה הופכת לדוגמטיקה כשהיא לא שואפת מן היש. אנחנו צריכות לבנות את הקול המדבר של האישה קול האם העולה מן הבן..."

וקולה של חביבה פדיה פוצע אותי משום שהוא חודר בדיוק אל תוך השיחה הפנימית המתנהלת שנים בתוכי זו המתלבטת בין הקול הגברי, קולו של החוק, הזר לי, הקול שלא נדחק מן הזכרון ההגמוני, ואולי לכן צריך לאמץ אותו, לבין קולי האחר הנשי, האימהי,  הרוצה להיות חלק מקהילה שיש בה הדדיות וערבות  שיש בה מיידיות וזמינות. הקול המשלם תמיד את מחיר ההידחקות מן הזיכרון ההגמוני, אבל נאמן לערכיו.   

החץ השני שזינק מן התמונה ופצע אותי היה קולה של עדן ארזי. טרנסג'נדרית, לסבית ירושלמית, שישבה מוקפת בעשרות נשים שהכיתה הייתה צרה מהכילן וסיפרה את כל הסיפור, סיפור התנועה שלה, תנועה אמיצה לעבר האמת הפנימית. והחדר הקטן המתפקע מהזדהות והקשבה שאיני יודעת מתי זכתה להן עדן בעבר.    

והחץ השלישי הוא זה  של הרב גלעד קריב מנכ"ל התנועה הרפורמית. האומץ שלנו לתת כבוד לרב, כן הרב הרפורמי, הס מלהזכיר, שאנחנו חולקות עמו כל כך הרבה דעות ואמונות משותפות, ולמרות חילוקי הדעות אנחנו מצליחות להזמין אותו אלינו להקשיב לו,  לקולו האמיץ, האחר, הנחוש, אבל גם יודע להעריך את האומץ לו אנחנו זקוקות כדי להקשיב.